התניה על מה שכתוב בתורה

לא הבנתי מה פירוש להתנות על דיני רוצח בשגגה. תנאי דורש מעשה של האדם. כשהוא עושה מעשה כלשהו שתלוי בו (קידושין, קניין וכדומה) הוא יכול להתנות שהעשייה מותנית בכך שיקרה כך וכך. אבל ברוצח בשגגה לא עושים מאומה ואיני מבין מה שייך שם תנאי.
——————————————————————————————
שואל:
הכוונה בתנאי היא לתיקון דינים שונים מהמפורטים בתורה. למשל, אם מישהו רוצח בשגגה, עליו לשבת כך וכך שנים בכלא (במקום לגלות לעיר מקלט). לגבי מרבית דיני חושן משפט הבנתי שניתן לתקן דינים שונים מאלו שכתובים בתורה. השאלה היא האם גם כאן ניתן יהיה לתקן אחרת, או שבגלל שנאמר "לחקת משפט" יש פה מעין החרגה לעניין היכולת לשנות?
——————————————————————————————
הרב:
דומני שלגבי גלות אי אפשר לשנות גם בלי התייחסות ל"חוקת משפט", שהרי התורה בפרשתנו כותבת לא לקחת כופר לנפש רוצח הן בשגגה (כופר תמורת הגלות. ראה רש"י) והן במזיד. כלומר התורה מזהירה לא להשית עליו משהו אחר במקום הגלות. 
——————————————————————————————
שואל:
לצורך הדיון ניקח את הדין הזה: "וְאַחֲרֵי מוֹת, הַכֹּהֵן הַגָּדֹל–יָשׁוּב הָרֹצֵחַ, אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ", עכשיו נניח שאנחנו בתור חברה רוצים להאריך את העונש כך שהרוצח ימשיך לשבת שם לעולם ולא ישוב אף לאחר מות הכהן הגדול. האם הדבר אפשרי? או שבגלל שנאמר "לחקת משפט" אין לשנות?
——————————————————————————————
הרב:
יכול להיות שלהאריך אפשר שהרי בכלל מאתיים מנה. אבל זה ייתכן גם אחרי שיש פסוק של "חוקת עולם".
——————————————————————————————
שואל:
אבל הרי יש כלל שבכל מקום בתורה שנאמר חוקה, יש לקיים את הפרשה כלשונה ובדקדוק, מבלי לשנות אפילו פרט קטן. ובפסוק נאמר ש"ישוב הרוצח". אם כך, איך ניתן לבטל את החיוב ש"ישוב הרוצח"? אפשר גם לשאול שאלה דומה על דין גואל הדם, אם בתור חברה מותר לנו לבטל את הזכות של גואל הדם לרצוח את הרוצח? או שאסור לשנות זאת בגלל "לחקת משפט"?
——————————————————————————————
הרב:
ראשית, אין חיוב שהרוצח ישוב. מה שכותב הוא שאחרי כן הוא יכול לשוב )ולא חייב(. החיוב הוא שהרוצח יגלה.
שנית, לא זכור לי שיש כלל שכשכתוב חוקה כל פרט הוא מחייב ולא ניתן לשינוי. מה שאני זוכר הוא שכשכתוב חוקה זה מעכב )בקדשים שהדין מצד עצמו לא בהכרח מעכב(. ככלל, אם יש דין בתורה הוא מעכב ומחייב גם בלי שכתוב חוקה.
שלישית בי"ד יכול לענוש שלא מן הדין )ראה חו"מ סי' ב(. לכן הארכת העונש היא אפשרית אבל קיצורו הוא כמו ביטול עונש ובזה איני בטוח שיש לבי"ד סמכות )למשל לא להלקות את מי שחייב(. אמנם אם סנהדרין יחליטו לעקור דבר מה"ת הם יכולים בשוא"ת. אבל זה לא בסמכות כל בי"ד שעונש לא מן הדין.
אותו דיון יש לגבי זכותו של גואה"ד. זכות אינה חובה )אמנם נחלקו תנאים האם זו מצווה בגואה"ד(, ולכן קל יותר לעקור אותה. 
——————————————————————————————
שואל:
לכאורה לפי דבריך נראה שהפסוק: "וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט, לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל, מוֹשְׁבֹתֵיכֶם", מיותר. אם כן, מה המילים "לחקת משפט" באות ללמדנו לשיטתך בפרשיה זו?

בנוסף, מדוע לגבי דיני ירושות לא ניתן לתקן דיני ירושות שונים מחוקי התורה? הרי גם שם מדובר בזכויות של היורשים (כמו זכות גואה"ד) שניתן לעקור אותן.
——————————————————————————————
הרב:
איני יודע מה באו המילים הללו לומר, אבלך קשה לי להסיק מסקנות מייתור של מילים. ראשית, ייתכן שהן באו לומר שהדינים של הגלות הם חוקת עולם (ולא השיבה של הרוצח למקומו). שנית, אולי הם באו לומר שהדינים הללו נוהגים תמיד ולא רק בשעת הכיבוש וההתנחלות או משהו כזה. 
 
לגבי דיני ירושות, שם הבעייה היא שונה. לכאורה שם מדובר על התנייה של אדם על דיני הירושה שהרי הוא המקנה. אבל זה לא אפשרי מפני שכשהנכסים עוד בידו זו לא ירושה אלא מתנה מחיים (ואת זה באמת אפשר לעשות). ולאחר מותו הן כבר לא בידו אלא של יורשיו שנקבעו בהלכה וממילא אינו יכול להעבירם למישהו אחר.
אמנם מלשון הגמרא (שקשרה זאת להתנייה על מה שכתוב בתורה) והפוסקים נראה שיש בעיה עקרונית להתנות על דיני ירושה ולא רק בעיה טכנית כפי שכתבתי. הם לא נחשבים כדיני ממונות, כלומר זכויות של היורש אלא כאיסורים (חובות של המוריש).
לכן דומני שהחילוק היסודי הוא שבירושה הזכות היא חובה על המוריש ולא זכות של היורשים, ולכן אי אפשר להתנות עליה. ואילו בגואה"ד נראה פשוט שזו לא חובה על הרוצח כלפי גואל הדם אלא זכות של גואל הדם. אם היורשים לא רוצים את הירושה עדיין חובה על האבא להוריש להם (אחר כך הם כמובן יכולים לוותר ולתת למישהו אחר ככל מתנה). אבל אם גואה"ד לא רוצה להרוג את הרוצח אין חובה על הרוצח שיירצח.
ויסוד הדברים בדברי הרמב"ן (במדבר כז, יא) שסדר הנחלות הוא הקובע גם את סדר הירושה וכל זה מפני שרצון התורה הוא בהמשכיות של בצאצאים לאב. כלומר דיני הירושה לא מבטאים את רצונו של המוריש כמקובל בשיטות משפט אחרות, אלא את רצון התורה שלא תלי בדעת הנפטר, ולכן אין להתנות עליהם (בשפה משפטית: דיני ירושה הם קוגנטיים). וכך כותב החינוך במצווה כ:
ובהסתלק כוח המוריש מן הנכסים במותו, מיד נופלת עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק.
שוב ראיתי שכעין דבריי הקשה הראב"ד בהל' אישות פי"ב ה"ט, וראה אבהא"ז על הל' נחלות פ"ו ה"א שהעיר בזה וכתב שהיתה הו"א להתנות על ירושה מפני שיש פסוק שלכאורה מאפשר לאב להעביר את הירושה למי שירצה:
אלא שעמד בזה יותר דמה צריך לקרא דלחוקת משפט, ומהיכי תיתי היינו אומרים דהמוריש יכול לסלק היורש בתנאי שמתנה עמו אפי' אם היורש הסכים, כיון שזה מודה גם המ"מ להראב"ד שהיורש אינו יכול להקנות משום דהוי דשלבל"ע, א"כ במה עדיף כחו של המוריש שיסלק היורש מירושתו, וגם אם נימא דאין ההסתלקות כאן מהנכסים שיירש אח"כ אלא מדין יורש שיש לו כבר, מה שייך לבוא בזה מדין מתנה ע"מ שכתוב בתורה, הלא לא עשו ביניהם שום מעשה שהיא מביאה לידי חלות ירושתו של היורש, אלא דלא דברי הרמב"ם צריכים באור, דהא מפורש כן במשנה בב"ב דף ק"ל דאינו יכול לומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן, שהתנה ע"מ שכתוב בתורה, ואין לומר דאין הכונה ממש לדין מתנה ע"מ שכתוב בתורה שבכל מקום, אלא שאין בכחו לשנות מדין הכתוב בתורה, דהא בדף קכ"ו תולה הגמ' זה להדיא בדין מתנה עמש"כ בתורה ופריך מר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים, ומשני שם, ומוכח דהוא חד טעמא, וכתב בזה דכיון דמתני' אזלא לריב"ב וכן הוא להלכה, דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים, ולמדו בגמ' זה מקרא דביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, ולכן אי לאו קרא דלחוקת משפט היינו אומרים דיכול להנחיל אפי' לשנות מכפי דיני הירושה הכתובים. 
עוד ראיתי שם שכתב שחוקת משפט שכתוב בפרשת נחלות מלמד בגמרא שלא דנים נחלות בלילה, ורק הרמב"ם למד מזה את איסור שינוי דיני ירושה (הרמב""ם כדרכו שמביא את הפסוקים המתאימים גם נגד הגמרא, כמבואר בכללי הרמב"ם). בכל אופן, למדנו מכאן שמילת חוקה יכולה ללמד דברים שונים לגמרי גם בנדון של גואה"ד (למשל שלא ידונו אותו בלילה לגלות), ואין להכריח מהן מאומה לגבי שינוי לדורות.
——————————————————————————————
שואל:
לגבי ההחרגה של דיני נחלות מדיני ממונות, ראיתי שרשב"ם במסכת בבא בתרא דף קיג עמוד ב משווה את דיני נחלות לדיני ממונות וזו לשונו:דלמא דין נחלות קאמרת – שאין דנין אותן אלא ביום כשאר דיני ממונות דכתיב בהו (ירמיהו כא) בית דוד דינו לבקר משפט דהא כל שאר נחלות נמי מיקרו משפט כדתניא דכתיב בסוף פרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט מדקרי להו משפט ש"מ כל שאר נחלות נמי ביום ואי משום דכתיב ושפטו את העם בכל עת הא אוקמיה רבא בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (דף לד:) לגמר דין אבל תחלת דין ביום דלהכי כתיב ביום הנחילו והיינו דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה.
דתניא כו' – כלומר דהכי נמי אשכחן בברייתא אחריתי דמשוי להו לכל נחלות דין דסד"א חילוק נחלות הרי הוא כחלוקת שותפין בעלמא ולא חשיב דין קמ"ל ומיהו תרוייהו קראי צריכי ביום הנחילו איצטריך לתחלת דין דביום וחוקת משפט אצטריך לרבויי כל שאר נחלות דליהוו דין דהאי ביום הנחילו לא איירי אלא בבן היורש אביו לחוד.
אורעה – לשון מאורע לשון ויקר מקרה (רות ב) כלומר נסתיימה להיות דין וצריך ג' וביום וילפינן נמי מינייהו לכל דיני ממונות להיות דנין תחלתן ביום כנחלות דכתיב בהו ביום הנחילו. 
כמו כן, זכור לי שאמרת באחד משיעוריך שהדינים שמופיעים בחושן משפט בשו"ע הם בדר"כ חובות שנובעות מזכויות (בניגוד לאיסור ריבית למשל שהוא חובה שלא נובעת מזכות, ולכן לא מופיע בחושן משפט). הלכות נחלות מופיע בחושן משפט לכן לכאורה נראה שמדובר פה בחובה שנובעת מכוח זכות היורש (אלא אם תגיד שמדובר פה ביוצא מן הכלל).
גם אם תגיד שמדובר פה בחובה שלא נובעת מכוח זכות, עדיין אפשר לטעון שהיורשים הם המקנים ולא המוריש. התנאי בירושה שאמרתי לעיל, לא התכוונתי לתנאי שאדם עושה בירושה הפרטית שלו, אלא לשינוי החוק במדינה כך שהירושה תתחלק אחרת באופן דיפולטי. לכן ניתן להגיד שהיורשים (שהם אזרחי המדינה) הם המקנים ולא המוריש (שהרי היורשים מקבלים על עצמם את חוקי המדינה שאומרים שהירושה מתחלקת באופן מסוים). כך שהחובה של המוריש עדיין מתקיימת, רק שהיורשים מקנים (כחלק מהסכמה לחוקי המדינה) את ירושתם לצדדים שזכאים לה ע"פ חוק המדינה. זה דומה לחוק יחסי ממון בין בני זוג במדינת ישראל, שאומר שהאישה זכאית לחלק מנכסי הבעל לאחר הגירושין (בניגוד להלכה) – כך גם במקרה שלנו ניתן להגיד שהאחות זכאית לחלק מנכסי הירושה של אחיה (בניגוד להלכה). 
כמו כן, ניתן לטעון שהיורשים מוחלים על הירושה בגלל שהחוק מחייב אותם למחול, ולכן גם תנאי בירושה (שמתאים לחוקי המדינה) מועיל (לפי הגמרא בבבא בתרא קכו: "אפי' תימא ר' יהודה, התם ידעה וקא מחלה, הכא לא קא מחיל").
גם אם תגיד שאין מחילת האחים מועלת, אפשר לדמות זאת לאיסור ריבית, שהרי יש חוקי מדינה שלפעמים מחייבים את האזרח לשלם ריבית (נניח בעיכוב תשלומים לחברת החשמל). כלומר חוק מדינה יכול להתגבר על חובה הלכתית שמנוגדת לו (בענייני ממון), ואין אנו אומרים שהחוק בטל מכיוון שהוא "התנה על מה שכתוב בתורה" (תקן אותי אם אני טועה פה).
 
שכחתי להוסיף שהגמרא בבא בתרא קכו: מעמידה את תנאי בירושות כתנאי ממוני, וכל השאלה אם מדובר פה בשיטת רבי מאיר שתנאי בממון נגד התורה לא תופס, או שמדובר בשיטת רבי יהודה שלפי תנאי בממון נגד התורה תופס (ואז מעמידים שתופס רק אם יש מחילה). כך שלכולי עלמא מוסכם שמדובר פה בתנאי שבממון.
——————————————————————————————
הרב:
ברור שזה נחשב כדין ולכן לא דנים בלילה. הוא אשר כתבתי. זו כנראה גם הסיבה לכך שזה מופיע בחו",מ שעוסק בדינים בין בני אדם. ועדיין הרמב"ם ושאר פוסקים הכריעו שזה לא דין במובן של דיני ממונות הרגילים שאפשר להתנות עליהם, ולא כגמרא שהזכרת. לא עיינתי כעת לראות היכן הסוגיא שחולקת או שמא זו לא מסקנת הסוגיא שם. כך או כך, זה ודאי פסק הרמב"ם.
יש לזכור שגם במחלוקת ר"מ ור"י לגבי דבר שבממון, יש סוגיות מקבילות שמסבירות אותה באופנים שונים (למשל שכולם מודים בתנאי על מנת שלא תשמטני שביעית שלא מועיל, אבל המחלוקת היא בדין תנאי שלא תשמטני בשביעית).
המחילה לא תועיל כאן, שהרי האחים לא יכולים למחול על דבר שלא בא לעולם. הם עוד לא קיבלו את הירושה. הם יכולים למחול אחרי שקיבלו, אבל אז זו כבר מתנה ולא מחילה. זאת כמובן אם אין להם זכות מראש, שכן אם זוהי זכות מראש אז ניתן למחול עליה מהשלב שיש לך אותה.
דומני שבהלכות נחלות יש ליורש זכות בגלל קביעת התורה ולא מכוח התחייבות כלשהי או נזק. לכן כאן זה לא בידו למחול אלא רק לתת אחרי שיקבל. זה כמו על מנת שתשמטני שביעית ולא בשביעית. וגם זה לא תנאי (שהרי הם לא עושים מאומה שאפשר להתנות עליו) אלא מחילה.
גם המדינה יכולה להפקיע את הממון מהאבא או להפקיעו מהיורשים. אבל היא כנראה לא יכולה לשנות את דיני ירושה עצמם (ודוחק לומר שמפקיעים את הממון מהאבא רגע לפני מותו למפרע). ובכלל, בדבר שאין להתנות עליו אין דינא דמלכותא.
אגב, דומני שיש פוסקים שרצו לטעון שהמדינה באמת יכולה לשנות את דיני ירושה, ורק אנשים פרטיים לא יכולים להתנות. לא חיפשתי כרגע.
——————————————————————————————
שואל:
אם אתה מסכים שהמדינה יכולה להפקיע את הממון מהיורשים לאחר שהם ירשו, מדוע החוק לא יועיל אם כך לחלוקת הירושה בצורה אחרת מהתורה? פשוט פרש את החוק כך שהוא מפקיע את הממון מהיורשים ולא מהמוריש.
——————————————————————————————
הרב:
נכון. זה מה שכתבתי. החוק יכול להפקיע רכוש מהיורשים. אבל זו לא פרשנות אלא זה באמת מה שהחוק אמור לעשות. אחרת זה לא יחול. גם לגבי גואל הדם החוק יכול לענוש את גואל הדם במיתה בלי סיבה, ובכך דה פקטו לאסור עליו להרוג את הרוצח. ואפילו הכי יש לדון, כי אם מטרת החוק היא לעבור על דין התורה אז אולי יהיו שיכפרו בתוקפו של דינא דמלכותא לעניין זה (כי אין דינא דמלכותא כשהולכים נגד דין תורה, וצ"ע האם כשהולכים בעקיפין זה אפשרי או שהמטרה היא הקובעת).
——————————————————————————————
שואל:
 
אם הבנתי אותך נכון, אתה אומר שתאורטית החוק יכול להביא למצב שהירושה מתחלקת בצורה שונה מדין תורה (ע"י הפקעה מהיורשים), רק שכיום החוק במדינת ישראל לא מנוסח בצורה כזאת, ולכן הוא לא מועיל לעניין זה (ולכן יש צורך במתנה מחיים)?
 
אם אכן כך המצב, מה יהיה הדין לגבי אדם שקונה דירה מאישה שירשה את הדירה שלא בהתאם לדין תורה (והרי קרקע אינה נגזלת). האם עליו יהיה להשיב את הדירה לבעלים החוקיים?
——————————————————————————————
הרב:
שאלה טובה. די ברור שהיא לא צריכה להשיב והקניין מועיל. אולי מפני שהחוק מפקיע את הדירה בכל רגע מהבעלים, וגם אם הירושה עצמה אי אפשר לבטל הרי אחרי הירושה ההפקעה ודאי חלה.
 
בנוסף, דומני שיש לחלק בין השאלה האם מותר לעשות זאת לבין השאלה האם כשעשו זאת זה חל.
——————————————————————————————
שואל:
עוד שאלה בהקשר הזה כדי לחדד את ההבנה,
נניח שנופלת ירושה בשווי של 100,000 שקלים לפני אח ואחות. האחות מתעקשת לקבל את מחצית הירושה בהתאם לחוקי מדינת ישראל, ואילו האח דורש לקבל את מלוא הירושה לפי דין תורה.
א. האם יש משהו פסול בהתנהגות האח בכך שעומד על זכותו לקבל את מלוא הירושה?
ב. אם בסופו של דבר הירושה התחלקה חצי-חצי בעל כרחו של האח. ולאחר כמה שנים עלה בידו לגנוב מהאחות 50,000 שקל בחזרה. האם מותר לאח לגנוב את החלק ששייך לו מהאחות?
——————————————————————————————
הרב:
א. האח הוא בסדר הלכתית כי הוא שומר על זכויות שמגיעות לו. אם תשאל אותי מוסרית אני לא בטוח (אלא אם הוא רוצה לקבל את כל הירושה ואז לתת לה חצי בהתנדבות).
ב. מה ההבדל בין הניסוחים? הרי זה כמו השאלה הקודמת. אם חוק המדינה חל בדיעבד, גם אם היה אסור לחוקק זאת, אסור לגנוב את מה שאינו שלך.
——————————————————————————————
שואל:
לגבי ב. נראה לי שנפלה אי הבנה קלה בינינו לגבי השאלה הקודמת (שם שאלתי על חובת השבה של צד שלישי ולא של האחות). בכל מקרה, אם חוק המדינה חל בדיעבד. האם האחות חייבת להשיב את חלקה בירושה לאח? או שאולי כל האיסור שלה הוא בזה שהיא מלכתחילה ניסתה להחיל את חוקי מדינת ישראל לעניין הירושה, והיא הייתה צריכה ללכת לפי דיני הירושה של בית הדין הרבני. אבל משהעבירה נעשתה, אין חובת השבה? ובכלל על איזה איסור מדובר פה (גזל? או משהו אחר?)
——————————————————————————————
הרב:
למה זה  חשוב אם זה צד שלישי או האחות עצמה? אם הרכוש לא שלה אז גם מי שקנה ממנה זה לא שלו.
אמנם אם חוק המדינה חל בדיעבד אז היא לא צריכה (משפטית) להחזיר, אבל אולי ההחזקה שלה בממון היא איסור (כי הגיע לידה באיסור) וראוי להשיבו כדי להיפטר מהאיסור ולא מדין גזל.
אבל אצל הלוקח נראה שאין חובת החזרה גם איסורית ולא רק ממונית (שהרי לידיו הגיע בהיתר).
ואולי ניתן ליישם כאן את דין ייאוש ושינוי רשות. אני צריך עוד לחשוב על כך.