חלב נכרי

אגב, הפוסקים הללו הקלו גם בחלב ממש ולא רק באבקת חלב. מי שעושה הבדל בין חלב לאבקה, להערכתי בא לפתור את הבעיה שהעלית, שגם אם אין את החשש המקורי עדיין צריך מניין להתירו. אם מוצאים הבדל מהגזירה המקורית יש מקום להתיר גם בלי מניין.

לא בטוח שזה גזירה, יש ראשונים ואחרונים הסוברים שזה רק חשש. ועוד, יש ראשונים שאם בטל הטעם בטלה התקנה/ גזירה. הפוסקים שהזכרת לא התירו בגלל זה, אלא בגלל שבמציאות שלנו זה נכנס נכנס תחת הגדר של מירתת שהותר כבר בגמרא.
בקיצור, 3 צדדים להתיר, באיסור דרבנן…

אם זה חשש, אז עוד יותר קל. ראה טור 2.
מירתת זה כמו לא מרעי אנפשייהו (שנאמר על ערכאות). אין הכי נמי.
לגבי בטל הטעם, איני מכיר ראשונים שסוברים שבטל טעם בטלה תקנה. זה נגד גמרות מפורשות. גם הראב"ד (ועוד ראשונים) שחולקים על הרמב"ם בביטול הטעם, זה רק לגבי הדרישה שיהיה גדול בחכמה ומניין, אבל לכולי עלמא בעינן מניין אחר להתיר דבר שנאסר במניין.

לגבי חשש- ברור, זה מה שהכוונתי.
לגבי בטל הטעם בטלה התקנה, תראה בראש כלל ב סי' ח, גבי לבישת ציצית מפשתן. לגבי גמרו. מפורשות, אני מניח שאתה מתכוון לשובו לכם לאהליכם בריש ביצה, הראש כמובן מתמודד עם זה, עייש. הראש חוזר על שיטתו זו (באופן פחות מפורש) בפסקיו על ע"ז פ"ד ה"ז. ושיטה יותר מחודשת זה בהגהות אשרי בכתובות פ"א ה"ב.
עוד אנקדוטה, המגא בסי' ט סע ו רוצה לומר שהשוע כראש

ר' יוסף משאש, בתשובתו במים חיים מ"א, כותב חילוק מעניין –
שאם מקומית הטעם בטל, אזי התקנה אינה בטלה.
אבל אם לטעם אין יותר שום קיום וגם לא יתכן לו קיום בעתיד הנראה לעין, אזי היא בטלה. (הוא כותב זאת לגבי חזרת הש"ץ, שכיום לא קיימים יותר אנשים שאינם יודעים להתפלל אבל כן יודעים להתכוון לצאת בברכות ש"צ ולהבין מה שהוא אומר).

הוא מסתמך על השו"ע שביטל קידוש בבית הכנסת כיוון שלא מצוי יותר שאורחים אוכלים ולנים שם.

לגבי הרא"ש, אלו דבריו הידועים לגבי מצב שבו ידוע טעם הגזירה. הבאתי אותם בספר השלישי כשדנתי בביטול תקנות. אבל גם הוא מסכים לכלל שדבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו. ולגבי שובו לאוהליכם, הרי הוא עצמו כותב שגם שם ברור טעם הגזירה/תקנה, ובכל זאת אינו בטל בלי ביטול מפורש.
כתבתי שם כמה מכניזמים לביטול תקנות, ובין היתר הבאתי גם את הרא"ש לגבי מצב שהטעם ידוע (והשוויתי לרא"ש בב"מ צ לגבי דרישת טעמא דקרא כשהטעם ברור) ומצב שהטעם לא שייך לגמרי (דומני שקדמו לרב משאש בזה. ראה בפרק האחרון של השתנות הטבעים של הרב גוטל).

סוף דבר, אין מי שחולק על הכלל הזה.

אתה מסכים שהרא"ש סבור שגם דבר שנגזר במניין (כלומר לא רק "חשש") מתירים אם הטעם ברור ואינו שייך כיום, כיוון שתולים שבמקרה שלפנינו לא היו גוזרים? כמו ביין נסך שכיוון שהטעם הברור הוא שינסכו אותו לע"ז, כיום שהגויים לא מנסכים, אנו אומרים שגזרו רק על המנסכים. אותו דבר לגבי חלב עכו"ם. גם אם נגיד שזה נגזר כדבר שבמניין (דבר שכאמור יש עליו מח') כיוון שהטעם ברור, אנחנו אומרים שגזרו רק על המערבבים. במילים אחרות, אמנם אתה צודק שא"א לבטל "דבר שבמנין" גם כשהטעם ידוע, אבל אם הטעם ידוע אנחנו אומרים שבמקרה כזה לא גזרו וממילא זה מותר גם אם הגזירה לא בטלה בהגדרה, דה פקטו היא בטלה.

אם אתה מסכים למה שכתבתי ברא"ש, נמצא שיש 3 צדדים להתיר חלב עכום:
1. זה רק חשש ולא גזירה, וכיום אין חשש.
2. לפי הרא"ש- גם אם זה גזירה (כלומר "דבר שבמניין") כאשר הטעם ברור ולא שייך, אנחנו תולים שלא גזרו במקרה שלפנינו ולכן הדבר מותר.
3. גם אם נגיד שהגזירה קיימת וגזרו גם במקום שאין חשש, יש סברא להגיד שהמציאות שלפנינו נחשבת כ"מירתת".

3 צדדי היתר באיסור דרבנן

מסכים לגמרי

אעיר שלדעתי זו גזירה כפי שנראה מהמשנה עצמה (ע"ז לה:). שם מובאות כמה הלכות שנאסרו ובסוף כתוב שרבי ובית דינו התירו שמן – מפה רואים שאלו גזירות שצריכות התרה ולא סתם המלצה משום איזה חשש. לי לא נראה סביר שבאותה נשימה יביאו גם המלצות (חששות) וגם גזירות שיצריכו מניין להתירם.