מה קודם למה – המוסר או חופש הרצון?
למיטב הבנתי, אי אפשר להאמין במוסר תקף ואובייקטיבי בלי להניח שיש לאדם רצון חופשי (ולכן להאמין בדואליזם), מה שמאפשר לו את החופש לבחור ולשאת באחריות המוסרית של מעשיו.
אבל אחת הסיבות הגדולות להניח שיש לנו רצון חופשי (ונשמה) היא כדי לאפשר לנו להמשיך להחזיק בתפיסה שיש לאדם אחריות מוסרית למעשיו (כך לפחות אני זוכר שהצגת בספרך על חופש הרצון). זה נשמע קצת מעגלי (למרות שזה לא), אבל זה הופך את הראיות להיותו של מוסר תקף או רצון חופשי קיים לחלשות הרבה יותר.
בכל מקרה – איזה הנחה קודמת למה? האם בגלל שאתה מאמין בדואליזם/שיש רצון חופשי (בגלל אינטואיציה בעיקר), אתה יכול לעבור בקלות יותר להנחה הבאה – יש מוסר, או שבגלל שאתה רוצה להמשיך להשתשמש בשיח של מוסר תקף, אתה נאלץ להניח שיש גם דואליזם/רצון חופשי?
ברור לי אינטואיטיבית שיש לי רצון חופשי. אין לי ראיות לזה. זו אינטואיציה ראשונית.
ברור לי גם שיש לי נשמה. גם לזה אין צורך בראיות. זו אינטואיציה ראשונית.
שתי אלו באות מקביל. אין כאן קודם ומאוחר. מי שיש לו רק את האינטואיציה הראשונה יכול כמובן להשתמש בה כראיה לשנייה (השנייה אינה ראיה לראשונה, לכן שאלתך הזאת פשוט לא נכונה לוגית. תיתכן נשמה דטרמיניסטית ללא בחירה).
מכיוון שאלו האינטואיציות הראשוניות שלי, חובת הראיה היא על מי שטוען אחרת. לכן הוא זה שצריך להביא ראיות ולא אני.
אולי לא הייתי מובן מספיק. השאלה היתה לגבי *מוסר* וחופש הרצון. השאלה היא האם הסיבה להאמין בחופש הרצון כדי שזה יתיישב עם תפיסתך המוסרית – או להיפך: האם הסיבה להאמין במוסר תקף היא האינטואיציה שלי לחופש הרצון.
(בוודאי שייתכן דואליזם דטרמיניסטי. מה שהזכרתי בדואליזם זה רק להדגיש שיש כאן מסקנה נוספת – שרצון חופשי מחייב דואליזם, ולכן זאת עוד מסקנה הכרחית מאמונה במוסר אובייקטיבי מחייב)
היית לגמרי ברור ועניתי על כל זה בתשובתי הקודמת. אתה סתם חוזר על אותו דבר ואיני רואה טעם לחזור שוב על דבריי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer