פולחן הזוטות

מה זה שונה ממה שאתה מדבר עליו במחברת החמישית שסביר שיש תכלית לעולם שזה התורה? לכאורה תגיד גם כאן שאין לך כלים לדעת מה השם ירצה.

אין לי כלים לדעת מה הוא רוצה ולהבין את מה שהוא רוצה. אבל יש סברה שהוא ודאי רוצה משהו ולא עושה דברים סתם. מה עוד שהוא סיפר לנו מה הוא רוצה.

דווקא כאן נראה שאתה מוותר על הרציונליזם שאתה עצמך מקדם. לומר שאין לנו שום כלים להעריך מה סביר שאלוהים ירצה, ושמרגע שהוא “אמר לנו” הדיון נגמר – פירושו לבטל כל קריטריון של הבנה, תכלית או סבירות. זו כבר לא עמדה רציונלית אלא קבלה דוגמטית.

הרי אם אין לנו שום יכולת להעריך סבירות או פשר, אז אין הבדל עקרוני בין ציווי שנראה תכליתי לבין רשימה אינסופית של איסורים זעירים ושרירותיים. כל דבר, מופרך ככל שיהיה, יזכה לאותה הגנה: “אין לנו כלים, מצייתים וזהו”. זהו ויתור על ביקורת, לא הפעלת רציונליות.

הטענה שלך שיש “סברה שהוא לא עושה דברים סתם” נשארת כללית וריקה, אם באותה נשימה אתה מוכן לקבל שכל פרט קונקרטי יכול להיות חסר פשר לחלוטין. תכלית שאינה ניכרת בשום רמה של התוכן מתפקדת בפועל כהנחת אמון, לא כהסקה רציונלית.

במילים פשוטות: רציונליזם שמופעל רק עד שהוא מאתגר את ההלכה הקונקרטית, ואז מתחלף ב“כך נאמר ואין מה לשאול”, איננו רציונליזם אלא ציות דוגמטי בלשון פילוסופית.

קשה עם העקשנות שלך. לפחות תעצור לחשוב רגע לפני שאתה שופך.
כשיש לי אמון באלוהים אני מקבל את הוראותיו גם אם איני מבין אותן. זה לא אומר שהן שרירותיות, אלא רק שאני לא מבין אותן. בדיוק כמו הוראות של רופא שרואה שאני גוסס ונותן לי לשתות כל מיני שטויות. ממש פגאני, ובכל זאת אני עושה זאת גם בלי להבין כי יש לי אמון בו. אז גם זו קבלה דוגמטית?
יש לי סברה שאלוהים לא עושה דברים סתם בדיוק כמו הסברה שהרופא אינו רושם לי סתם תרופות.
הסברתי לא פעם שגם לא סביר שאבין אותן, מפני שהן בהכרח באות למען מטרות מחוץ לעולמנו (שהרי עולמנו נברא בשביל זה).
להחליט עבור אלוהים מה הוא אמור לרצות ומה לא, זו אירציונליות מזוקקת.

אמרת שיש סברא להגיד שהוא רוצה מאיתנו משהו.
האם אין לדעתך סברא להגיד שלא סביר שהוא יצווה על מצוות פטר חמור לדוגמא?
זה מרגיש כאילו דווקא כשזה לא מסתדר עם לאן שאתה חותר עם ההוכחה, אז דווקא אז אתה מתעלם מאינטואיציה שאני מניח שהיא נפוצה ובסיסית (תקן אותי אם אני טועה).

האנלוגיה לרופא היא כשל מהותי, משום שהיא מערבבת בין "אמון רציונלי" לבין "אמון דוגמטי-חסין":

האמון ברופא הוא אמון מושכל בתוך מערכת רציונלית וביקורתית:

1. מבחן התוצאה: לרופא יש הצלחות וכישלונות מדידים (החולה מבריא או מת).
2. מנגנון ידוע: הפעולה שלו מבוססת על חוקי הטבע. גם אם המטופל לא מבין אותם, הם נגישים לביקורת עמיתים ולחוות דעת שנייה.
3. גבול הסבירות: אם רופא ירשום לי לשתות נפט, האמון שלי בו יתבטל – כי חוסר הסבירות של הפעולה מעיד על המקור (או שהוא טועה, או שהוא מתחזה).

לעומת זאת, הציות להלכה שאתה מציע הוא חסין מביקורת באופן קטגורי:
אין מנגנון מוסבר, אין דרך לבדוק תכלית, ואין שום "מרשם" מופרך ככל שיהיה שיגרום לך לפקפק במקור.

ברגע שאתה טוען שהמטרות הן "מחוץ לעולמנו" ולכן אין לנו כלים לשפוט אותן, אתה מוותר על הרציונליזם והופך את האמון שלך לבלתי ניתן להפרכה. בחיים הממשיים, אם משהו נראה, מתנהג ומנוסח בדיוק כמו ביורוקרטיה אנושית של שליטה ודקדקנות טכנית, המסקנה הרציונלית היא שזהו המקור שלו.

לקרוא לזה "הוראת רופא" זו פשוט מכבסת מילים לציות עיוור שבו התוכן לעולם לא יכול להעיד על המקור. זה לא רציונליזם, זו דוגמטיות בלבוש פילוסופי

א,
הסברה שהוא רוצה מאיתנו משהו נכונה לכל יישות שהיא. אף אחד לא עושה סתם דברים. הסברות לגבי מה הוא רוצה ממני דורשות היכרות איתו. ומעבר לכל זה, יש את הנתון שהגיע אליי שהוא אכן רוצה ורוצה את זה.

יוסף,
אנחנו חוזרים על עצמנו. האנלוגיה לרופא רק באה לומר שאני נותן אמון במי שיש לי בו אמון גם אם אין לי ידע והבנה ספציפית במה שהוא אומר לי. גם אם אתה לא מכיר את הרופא ואין לך שום ניסיון איתו אתה נותן בו אמון כי יש לך אמון במוסד הרפואה. כך יש לי אמון בקב"ה. מעבר לזה, המחויבות שלי לדבריו לא תליה בכך שדבריו הגיוניים. צו האלוהים מחייב באשר הוא.
כשהמטרות הן מחוץ לעולמי, ויש שיקול טוב שמורה על כך, אין שום סיבה בעולם לכפות עליהן הבנה במונחי העולם שלנו. מי שעושה זאת אינו רציונלי בעליל. זוהי רציונליסטיות ולא רציונליות.
מיציתי.