שאילה בבעלים

תודה. זה יותר מובן במקרה זה, אבל בהלכה גם אם המשאיל השקה מים את השואל קודם שהוא משך את החפץ (בבא מציעא אז) והמשאיל לא היה בשעת הנזק עם השואל, עדיין השואל יהיה פטור באונסין. כאן בסברה קשה לי להבין את ההגיון, זו הרחבה מאוד גדולה לעיקרון שהצגת

לכן הוספתי את הסיפא של דבריי.

תודה הרב, אשאל שאלת המשך אחורה ברשותך, למה בכלל להרחיב את זה למקרים שההיגיון המשפטי לא רלוונטי כלפיהם (בהנחה שזו המציאות)?

שאלה טובה. דומני שרוצים להשאיר את הדין עצמאי, כך שלא נדרוש כל הזמן טעמא דקרא. מעת שהוא נוצר יש לו מעמד עצמאי והוא נדון פורמלית מתוך עצמו. אז דנים מתי בעל החפץ נחשב מושאל לשואל וזה מה שקובע. אמנם לפעמים חז"ל לא נותרו במישור הפורמלי, ואין לי קריטריון מתי כן ומתי לא.

שורש הדין של "בעליו עמו" נעוץ בשורש כל דיני השומרים, הסיבה ששומרים חייבים הוא לא רק בגלל שהם הסכימו להתחייב לשלם במקרה של אובדן החפץ, (ישנם מצבים ששומרים חייבים גם בלי שום סיכום על הבעלים), אלא בגלל שהם המקום ממנו נכון לגבות את הנזק, וכמו שאדם שמזיק בידיים – חייב גם אם הזיק באונס, כיון שלא דנים על האשמה או על הרוע שלו, אלא שהנזק קרה אצלו – מגיעים אליו ומוציאים ממנו את סך הנזק, הוא המקום שממנו גובים את דמי הנזק, וכך גם בשומרים, כיון שהנזק אירע אצל השומר – ממנו נכון לגבות את הנזק, בלי קשר לאשמתו או לפשיעה שלו, ובמקרה של "בעליו עמו" – הנזק לא קורה אצל השומר אלא אצל הבעלים, רק שגם הבעלים נמצא אצל השומר, אך אי אפשר לבוא לרשות השומר ולהוציא ממנה ממילא את סך הנזק.
הנושא של חיובי השומרים (ומזיק) ובעליו עמו הם נושא רחב, אך זהו שורש העניין בקצרה.