שאלה על הקיוגיטו של דקארט

א. ענית בעצמך. אם הוא מתעתע בי אז יש אני (=מי שהוא מתעתע בו). גם אם אני הוא תוצר של השד, עדיין אני קיים (ואני יציר כפיו). מה זה משנה מי יצר אותי?
ב. הלוגיקה לא מוטלת בספק. השאלה עוסקת רק במידע על העולם ולא בכללים הלוגיים.
ג. על כך עמדתי בפרולוג לספרי מדעי החופש, הרי הקטע הרלוונטי:
עקרון הקוגיטו
בסופו של התהליך הגיע דקארט למסקנה המפתיעה שאכן קיימת טענה כזו.[1] ישנה טענה שאותה לא ניתן לסלק בשום דרך שהיא, כלומר לא ניתן להטיל בה ספק. טענתו היא שעצם קיומו של האדם אינו יכול להיות מוטל בספק על ידי האדם עצמו. השיקול שהוביל אותו לכך הוא טיעון הקוגיטו הידוע שלו: "אני חושב משמע אני קיים". זהו הניסוח בספרו על המתודה[2] (עמ' 48). במקור אחר בכתביו[3] מופיע ניסוח אחר מעט: "אני מטיל ספק משמע אני קיים".
אם אני מטיל ספק בעצם קיומי, אות הוא שיש מישהו שמטיל את הספק הזה (או מישהו שחושב אותו). על כן לא ייתכן שאטיל ספק בעצם קיומי. אם אני מטיל ספק אזי אני (היינו מי שמטיל את הספק הזה) קיים, ולכן הספק עצמו נשמט. דקארט בעצם טוען כאן שיכולתי להטיל ספק היא-היא ההוכחה לקיומי. מכאן עולה שאמנם אני יכול להטיל ספק כמעט בכל דבר, אבל לא בעצם קיומי.
 
החידוש בקוגיטו
כפי שהסבירו רבים מפרשניו,[4] זוהי הצגה חלקית ולא מדויקת של הטיעון. כל טיעון לוגי מבסס את מסקנתו על הנחה, או הנחות, ואם נשלול אחת מן ההנחות אזי איננו חייבים לאמץ את המסקנה. ובדוגמה שלנו, אם יבוא אדם ויאמר "לא נכון שאני מטיל ספק", או "לא נכון שאני חושב", אזי הוא פטור מהמסקנה "אני קיים". שהרי יחסנו למסקנה תלוי באמיתותה של ההנחה.
אלא שאם אנחנו מתבססים על הנחה כלשהי, כי אז אפשר להציע הוכחה מקבילה כך: "אני הולך משמע אני קיים". הרי ברור שמההנחה "אני הולך" נגזרת המסקנה "אני קיים", באופן הכרחי לא פחות מאשר מההנחה "אני חושב". שהרי אם אינני קיים, כיצד אני יכול ללכת?! אז מה מיוחד בהנחה שבחר בה דקארט? מדוע החליט לגזור את מסקנתו דווקא מההנחה "אני חושב", ולא מההנחה "אני הולך", למשל?
כאן טמון העוקץ של הטיעון. עיקר חידושו של דקארט לא היה בגזירה הלוגית של המסקנה "אני קיים" מההנחה "אני חושב". חידושו העיקרי הוא התובנה ש"אני חושב" כשלעצמו הוא טענה הכרחית (בניגוד ל"אני הולך"). אם אחשוב שאיני חושב, גם זו מחשבה, ולכן אני שוב חושב. במילים אחרות, "אני חושב" הוא משפט הכרחי שלא ניתן להכחיש אותו. הכחשתו כמוה כהוכחה לקיומו. כמובן, לא ניתן לומר זאת על המשפט "אני הולך". אם אחשוב שאיני הולך, או אטיל בכך ספק, הדבר לא יוביל אותי לשום סתירה. כלומר אין כל הכרח בטענה "אני הולך" (במינוח פילוסופי אומרים שזוהי טענה קונטינגנטית).
לסיכום, חידושו העיקרי של דקארט אינו גזירת המסקנה "אני קיים" מההנחה "אני חושב", אלא התובנה שהטענה "אני חושב" עצמה היא טענה הכרחית. הגזירה של המסקנה "אני קיים" מההנחה הזו היא פשוטה יותר, ולמעשה אין בה חידוש רב.[5] מובן שאם אנחנו גוזרים באופן לוגי מסקנה כלשהי מהנחה ודאית, אזי גם המסקנה היא ודאית. לכן מה שחשוב במיוחד בטיעון הזה הוא ודאותה של ההנחה.