שבות עמון עילם מואב מצרים

אני מסכים לחלוטין עם ההיגיון שאתה מציג. חברים שלך (ורבים אחרים, בפרט בציונות הדתית) נוטים לראות בשיבת ציון הוכחה ניצחת להתערבות אלוהית בהיסטוריה ולאמיתות התורה, אך אני מסתייג מכך מאוד.

לגבי טענתך המרכזית – אני טוען כבר שנים רבות שחזרת עם ישראל לארצו, כמו גם השרידות הפלאית שלנו בגלות, אינם בהכרח נס או התערבות אלוהית ישירה (כלומר, הקפאת חוקי הטבע). אירוע נדיר וחריג אינו מילה נרדפת לנס. מה שהחזיק אותנו והחזיר אותנו לכאן יכול להיות גם בדיוק מה שתיארת: התרבות, התורה והערכים שקיבלנו. האתוס שנטמע בנו לאורך אלפי שנים שמר עלינו מלהתבולל כמו העמים העתיקים האחרים (כדוגמת אלו שהזכרת), ויצר אצלנו את הגעגועים והשאיפה לחזור. בסופו של דבר, קמו אנשים עם יוזמה שפעלו להחזיר אותנו לכאן, וזהו תהליך היסטורי-טבעי שמונע על ידי המטען התרבותי שלנו, ולא דורש להניח שהקב"ה הזיז פיזית את הכלים על לוח ההיסטוריה בשבילנו. ועדיין התגשמות הנבואה מראש אומרת משהו גם אם זה אינו נס. אבל האמירה הזאת רחוקה מלהיות הוכחה.

לגבי הנבואות על מצרים, עילם, מואב ועמון – הדיון הזה ממחיש בדיוק מדוע אינני מוכן להסיק מסקנות תיאולוגיות מההיסטוריה או מהתגשמותן של נבואות. הנבואות בתנ"ך מנוסחות לרוב בעמימות (בדומה לאורקל מדלפי), מה שמאפשר אלסטיות פרשנית אינסופית. אם נבואה על קיבוץ עילם, מצרים ואשור לא מתקיימת כפשוטה, מיד יימצא ההסבר שזו בעצם מטפורה או שזה יקרה רק באחרית הימים. החופש הפרשני הזה הוא בדיוק מה שלא מאפשר לנו להתייחס לפסוקים הללו כאל טענות עובדתיות הניתנות לאישוש או להפרכה.

למעשה, איני מכיר כמעט אדם דתי שהיה נוטש את אמונתו אם חלילה מדינת ישראל הייתה חרבה והיינו חוזרים לגלות. תמיד יימצאו התירוצים התיאולוגיים שמסבירים למה הנבואה התעכבה או הובנה לא נכון. להשתמש בנבואות כ"הוכחה" רק כשהן נראות כמתגשמות, בעוד שהתבדותן לא תיתפס בשום שלב כהפרכה לאמונה, זו חכמה קטנה מאוד ובעצם חוסר יושר אינטלקטואלי.