עניית אמן

הריטב"א דיבר בכגון שנאנס אבל לא שיכול כך לכתחילה ברור שזה יהיה לבטלה
וה"ה גבי אמן כתבו כך הראשונים

וד"א אתה ענית לי אם אין ודאות
אני שואל האם גם כשברור לך שהצד השני טועה, והבאתי לעיל כמה דוגמאות, שגם אתה תסכים שהם טעות

למשל הראש לא ענה אמן על ברכת שומר עמו ישראל לעד שבבית כנסת שלו סברו להברך
וכן הרצבש והרשבש לא ענו אמן על קידוש בליל שבת בביכנ"ס
וכן הרמבם ובנו כתבו על ברכה מסויימת שהיא לבטלה ואסור לענות אחריה אמן על אף שהעם נהגו כגאונים לברך

אני ממליץ לדבר על עובדות אחרי בדיקה ולא מתוך פרשנויות אפריוריות. הריטב"א (חולין קו ע"ב) עוסק במפורש באדם שנטל ידיו, בירך, ואחר כך "נמלך" או "התחרט" והחליט שלא לאכול. חרטה או המלכה אינן אונס, ובכל זאת הריטב"א פוסק שאין בכך כל עבירה, ואין שום חובה לאכול כדי "להציל" את הברכה. מאיפה הוצאת את הפרשנות המוזרה שהוא מדבר על מי שנאנס לברך?

לגבי שאלתך השנייה, מה הדין כאשר ברור לך שהצד השני טועה (והראשונים שנמנעו מלענות אמן במקרים כאלו) – הדבר תלוי בהבנת מהות האיסור של "ברכה לבטלה". כפי שכתבתי בעבר, שיטות הראשונים שרואות בברכה לבטלה איסור דאורייתא של "לא תשא" הן בעיניי דברים בלתי סבירים בעליל. כל דיבור ענייני לגבי הקב"ה, גם אם אינו מחויב הלכתית באותו רגע, אינו נחשב כהוצאת שמו לבטלה. ברור שמעיקר הדין אין מניעה לומר נוסח של ברכה לקב"ה סתם כך. אתה שומע ברכה ואתה עונה עליה אמן. הקב"ה אכן בורא פרי האדמה ואכן ציוונו לישב בסוכה.

ולבסוף, דומני ששאלת אותי לדעתי. את דעת הרא"ש והרשב"ץ כבר הכרת. אז מה הנפ"מ מהבאת התשובות שלהם? אם מבחינתך התנהלותם היא מחייבת ונותנת תשובה לשאלה, מה היה לך לשאול אותי?

סליחה צודק
אבל מהריטב"א אין ראיה
הריטבא לא דיבר על מי שבירך לפני הנטילה (כדעת הראשונים שס"ל הכי וכ"פ הבה"ל שעדיף או אפשר)
הוא נטל ובירך על זה, אח"כ אם לא רוצה לאכול, זה לא משנה כי בשעת הברכה והנטילה חשב לאכול,
והברכה הולכת על הנטילה, ואכן נטל,
הריטבא יודה שבברכת המוציא או על ציצית אינו יכול לעשות כך

ואני שואל גם אם אסור ברכה לבטלה הוא רק דרבנן, ואני סובר שהרבה היא טעות, מה הדין לפי דעתך?

וד"א בקשר להצטרפות למניין, לא כתבת מה דעתך, אם אתה סובר שברכת הגומל הנ"ל היא טעות,

לגבי הריטב"א, אתה אכן צודק. כתבתי בעבר שמפשט לשונו של הריטב"א משמע שלדעתו הברכה על נטילת ידיים שם בכלל לא הייתה ברכה שאינה צריכה, כי סוף סוף נעשתה נטילה. לכן אי אפשר לדייק מדבריו שאין חובה להציל ברכה, ונראה שאם היה מדובר בברכה על פרי והוא נמלך ולא רצה לאוכלו, הברכה היא כן לבטלה ושם כן יהיה חיוב לאכול את הפרי כדי "להציל" אותה. אבל כמה אחרונים דנו בדבריו יישמו אותם גם למצב כזה. בכל אופן, זה דיון צדדי. תשובתי בעינה עומדת.

עניתי על השאלה. לא הבנתי מה התחדש כאן.

באשר להצטרפות למניין עבור ברכת הגומל (כאשר לדעתך אין צורך לברך על נסיעה כזו): עניתי על מקרה דומה לגבי הצטרפות למניין שאינו נחשב מניין לשיטתי (למשל מניין וירטואלי או עם נשים). תשובתי היא שמותר לך להצטרף. לשיטתם יש להם מניין ולשיטתם הם חייבים בברכה. אתה עצמך לא יוצא בזה ידי חובה, אבל אם הם מברכים, אין מניעה שגם אתה תצטרף ותענה אחריהם. שיחליטו הם מה הם עושים עם זה.

בשולי הדברים אוסיף שלגבי עצם האמירה של "דבר שבקדושה" או ברכות המחייבות מניין, יש כאן בכלל תעלומה בעיניי: מה האיסור לומר דבר שבקדושה בפחות מעשרה? על איזה לאו עוברים? האם אסור לי סתם לומר לחברים שלי שיברכו את ה' המבורך לעולם ועד? אני יודע שמקובל לחשוב שאסור, אבל אני באמת לא מבין זאת. נכון שבברכת הגומל יש צד שזו ברכה לבטלה, אבל גם על זה כבר מילתי אמורה.