גניזת הדעת

תודה רבה הרב על התשובה הנפלאה כדרכך בקודש.
חשבתי לשאול את שאלת ההמשך כבר כאן, כי היא קשורה ישירות למה שהרב כתב שחז״ל היו בני אדם כמונו.
להלן:
כל הניסים בגמרא הם דמיונות והמצאות?! (ממש לא.)
אני מנסה להבין את הגישה של הרב לגבי מעמדם של חז"ל. מצד אחד, הרב חוזר ומדגיש שהם היו בני אדם כמונו – פועלים מתוך שכל אנושי, פתוחים לטעויות ותלויי תקופה. ברור שהם לא היו מלאכים, אבל מצד שני, הגמרא מלאה בסיפורי ניסים ונפלאות מכאן עד להודעה חדשה.
ממש תיאורים על־טבעיים מובהקים: חכמים שקיבלו דרישת שלום ישירות מ"מתיבתא דרקיעא", תנאים שמורידים גשמים, ועוד. אני הקטן לא זכיתי לחוויות כאלו (לעת עתה עכ״פ. וגם לא מכיר בני אדם בדורנו שיש להם יכולות כאלה).
בשורה התחתונה: אם נלך עם הקו הרציונליסטי שלך, איך אמורים להתייחס לכל עולם המופתים של חז"ל? האם לשיטתך הכול דמיונות, גוזמאות והמצאות ספרותיות? אני חושב שמי שיקרא את הגמרא עם יושר אינטלקטואלי יודה שלפחות חלק מהמעשי ניסים שם היו, ואינם פרי הדמיון. מכאן נובע שחז״ל היו הרבה הרבה יותר מ״בני אדם כמוני וכמוך״.
גם בספר מגיד מישרים (קצת אירוני להביא ראיה על ניסים מספר של מלאך מגיד, אבל יש בזה גם נותן טעם לשבח, שאפילו המלאך מעיד על כך) מובא שהמלאך אומר למרן הבית יוסף: ואעשה לך ניסים כמו שנעשו לחכמי הגמרא. הא ראיה שהיה ל״חכמי הגמרא״, כלומר לחז״ל, ניסים.

חז"ל היו אנשים בשר ודם, כמוני כמוך. העובדה הזו אינה אומרת שהם היו אנשים פשוטים, אלא רק שהם לא היו מלאכים ולא נביאים בעלי יכולות על-אנושיות. סמכותם אינה נובעת מידיעות על-טבעיות, מדעיות או היסטוריות, אלא מכך שקיבלנו על עצמנו את התלמוד כמחייב בתחום ההלכה.
לגבי סיפורי הניסים והנפלאות שמופיעים בגמרא (כמו רבא ששחט את רב זירא והחיה אותו, אמוראים שבראו עגל משולש, או רב ששת שנתן עיניו באדם והפך אותו לגל של עצמות), ברור לי שסיפורים אלו לא התרחשו במציאות. אני משער שבזמן התנאים והאמוראים לא התרחשו ניסים כלל. מדובר באגדות, משלים ומטפורות שנועדו להעביר מסר רעיוני, חינוכי או מוסרי, ולא בתיאורים עובדתיים. למעשה, חלק מהאגדות בתלמוד נראות לי ממש כמו "וורטים" או דרושים שנאמרים היום בבתי כנסת או בשבע ברכות, שכל מטרתם ללמד מוסר או לשעשע את הקהל, ואין להתייחס אליהן ברצינות כתיעוד היסטורי, ואולי לא להתייחס ברצינות בכלל.
כבר הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק (ובפירוש המשנה) חילק את ההתייחסות לאגדות חז"ל לשלוש כתות. מי שקורא את כל הסיפורים הללו כפשוטם וסבור שחז"ל תיארו עובדות היסטוריות, משתייך ל"כת השוטים". לעומת זאת, החכמים האמיתיים מבינים שחז"ל לא היו טיפשים, אך מצד שני ברור להם שהאירועים הללו לא באמת קרו, אלא הם מהווים לבוש ספרותי להעברת מסרים.
באשר לראיה שהבאת מספר "מגיד מישרים", איני מתרשם מכך כלל. הספר הזה לא עבר את ביקורת הפוסקים (ואף עלו חשדות שהוא מזויף כי אינו מתאים לר' יוסף קארו), ואף אחד לא חושב שמדובר בחלק מהקורפוס ההלכתי. העובדה שאדם הוא צדיק ותלמיד חכם עצום אינה מחסנת אותו מפני דמיונות, הזיות או אמונות משונות, בדיוק כפי שלמדען דגול כמו ניוטון היו הזיות ואמונות כאלו. הניסיון מלמד שרובם המוחלט של סיפורי המופתים וההתגלויות, גם בדורות האחרונים וגם אצל מקובלים, מבוסס על אשליות, פרשנות נאיבית של אירועים, חוסר הבנה בסטטיסטיקה, ולעיתים על "שקרים קדושים" שנועדו לעורר יראת שמיים אצל ההמונים. לכן, עדות של חכם שדיבר עם מלאך אינה מהווה בעיניי שום הוכחה עובדתית לכך שאכן התרחשו ניסים לחז"ל או לכל אדם אחר.

הרב, אחרי שהתשובה האחרונה הכתירה אותי די רשמית כחבר ב"כת השוטים", התאפסתי על עצמי כדי לנסות לצאת משם בכבוד (אך ללא ויתור על האמת והיושר האינטלקטואלי, כלשונך הזהב).

קודם כל, אני רוצה להודות לרב על התשובה המפורטת והמחכימה. אני מוכרח להודות שאני לומד ומחכים המון מהכתיבה האנליטית, המסודרת והחיננית של הרב, גם כשאני לא מסכים עם תוכן הדברים.

ברשותך, אני מבקש להניח לרגע בצד את האגדתות, ולמקד את הדיון דווקא בסיפורים ספציפיים שהגמרא מציגה כאירועים עובדתיים לכל דבר ועניין.

אגש ישר לעניין, הפיכת כל סיפור מופת המובא בגמרא למטפורה (או ל"וורט", הגרוע מבין השניים), יוצרת קושי גדול מול פשט הלשון.
ניקח למשל את הסיפור על רבא ששחט את רבי זירא בסעודת פורים. הגמרא לא מביאה את זה כרעיון מופשט, אלא כאירוע מציאותי שיש לו המשך ישיר בשנה שלאחר מכן: כשרבא מזמין שוב את רבי זירא, הוא מסרב ואומר משפט פרקטי לחלוטין: "לא בכל שעתא מתרחיש ניסא" (לא בכל שעה מתרחש נס [התרגום לטובת מי שאינו יודע ארמית, ולא בשביל הרב כמובן]). אם כל האירוע הוא רק דימוי ספרותי או דמיון, מה המשמעות של הדו שיח החי והמציאותי הזה? האם גם הפחד האמיתי של רבי זירא משחיטה חוזרת הוא רק מטפורה? (אולי רבי זירא עצמו הוא מטפורה?) כמובן ששערי תירוצים לא ננעלו, אבל כמו שהרב הודה מיושר אינטלקטואלי (במקום אחר) שמשמע בתורה ובגרמא ששדים באמת קיימים, כך ראוי להודות גם כאן לכל הפחות שחז״ל חשבו שרבא באמת רצח את רבי זירא (לפי ההסבר המקובל למאמר הזה כמובן), ולא תיארו איזה וורט או אף גרוע מכך, משל בעלמא.

כשהגמרא מספרת שרבא ברא אדם ("ברא גברא", ויותר מדויק גולם, כדמוכח מהמשך ה״סוגיה״ שם), היא מדגישה שזה נעשה באמצעות "ספר יצירה", וחז"ל עצמם מזכירים את היכולת של בצלאל לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ. יש כאן תיאור של חכמה יישומית ולא של הזיה. כמו כן, יש את הסיפור על בריאת עגלא תלתא. זה תיאור עובדתי לחלוטין. זה סיפור שהגמרא משיחה לפי תומה, ולרגע לא חשבה שיחשבו על זה כאגדתא רח״ל (למעשה, להרבה מהאגדתות היא גם קיוותה שיתייחסו כתיאור עובדתי, אך לא לכולן).

שלילת הממד הזה לחלוטין על ידי הרב נראית כמו כפייה של אקסיומות של המאה ה-21 על עולמם של חז"לה (מחילה על הביטוי הנדוש, אבל זה תיאור נפלא) במקום ניסיון להבין את המציאות של אז מתוך מה שבאמת אירע שם. העובדה שבדורנו – דור של הסתר פנים מובהק – אנחנו לא עדים ליכולות כאלה, היא עדיין לא הוכחה לכך שהן מעולם לא היו קיימות. [טוב, על כך אני מאמין גם הרב יסכים, אבל בכנות, זה אבסורדי להפוך את כל הסיפורים האלה בגמרא לבחינת ״באבא מעיסיוס״.]

לגבי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק – הרמב"ם אכן יצא חוצץ נגד התפיסה הנאיבית שמגשימה את אגדות חז"ל, אבל קשה מאוד להניח שהוא התכוון שישתמשו בדבריו כדי להפוך כל עדות מעשית בגמרא לבדיה ספרותית, או אף גרוע מכך, להפוך אותה לבחינת לא היה ולא נברא, ואפילו לא משל היה, כדאמרי אינשי.

בשורה התחתונה, נדמה לי שהגישה של הרב, על אף חריפותה, מפספסת בסופו של דבר את הדבר היקר מכל שלשמו התכנסנו כאן – האמת.
ריבוי הפילוסופיה והרציונליזציה, מבורכים ככל שיהיו, יוצרים לפעמים "סינון יתר" שלא עומד במבחן המציאות (של אז). מתוך רצון להגן על חז"ל מפני "נאיביות", אנו מאבדים ומכחישים עובדות היסטוריות ודברים עובדתיים שאכן התרחשו בפועל, שאין ספק שכך הגמרא התייחסה – וציפתה שיתייחסו – אליהם. ושוב, אני לא מדבר על האגדתות.
החלת הכלים האלה באופן גורף עלולה לרוקן – וכבר מרוקנת, לדאבוננו, את סיפורי הניסים בגמרא מתוכנם (כלשונו הזהב של הרב, ״מרוקן מתוכן״), ולהמיר עובדות למשלים.

בכבוד רב ובהערכה,
המצפה לתשובתו הרמתה
ואחתום בברכת אלף עולות יעלה שלומ׳ו (בין אם נבראו על ידי ספר יצירה ובין אם לאו)
יוסי כהן

ובגרמא – צ״ל ובגמרא.
באקסיומות – המינוח לא מדויק ומוצלח, אבל העניין מובן.

קצת נסחפתי בתיאור של הפיכת כל סיפור בגמרא למשל, ובוודאי שהרב לא הופך כל תיאור בגמרא לבּדיה, אבל שוב, הכוונה מובנת. מחילה על הניסוח הלא מדויק.

הרמב"ם הגדיר את כת השוטים, לא אני. מיבר לזה, אם קשה לך חהאמין למה שהרמב"ם כותב אל תאמין. איפה כאן הקושיא עליי?

זה לא ניסוח לא מדויק אלא טיעון מופרך. הרמב"ם בעצמו אומר שמעשים לא סבירים יש לקחת כמשלים. כעת אתה מסכים שהוא לא הופך כל מעשה בגמרא לבדיה. אז מה חסר? הוא הופך את המעשים הלא סבירים לבדיות. זה הכל. האם לדעתך הוא הפך רק חצי מהם לבדיות? לאן הולך הדיון ההזוי הזה?

הרב, במחילה מכבודך, הקושיה כאן היא אכן עליך (את הרמב״ם נשאיר בצד כרגע). הטענה שלי אינה נגד ההסבר של הרמב"ם שיש משלים באגדות, אלא נגד ההנחה הגורפת שכל המעשים התמויהם הללו הם בדיות ספרותיות.
כפי שהראיתי לעיל, מעשים כמו שחיטת רבי זירא והסירוב הפרקטי שלו בשנה שלאחר מכן, בריאת עגל משולש, או חכם שנתן עיניו באדם ועשאו גל של עצמות (כלומר, הרג אותו, כפירש״י שם) – אינם מנוסחים כמשל או כהפלגה מוסרית, אלא כתיאור עובדתי קונקרטי לחלוטין. הרב לא התייחס לטענה שלי בתגובתו.

הדיון נוגע בדיוק בנקודת המרכזית: הרב מניח שכל מעשה "לא סביר בעליל" בעיניים מודרניות הוא אוטומטית בדיה (ומייחס את התפיסה הזו באופן גורף לרמב"ם, אבל שוב, נתעלם כרגע מהרמב״ם ונדון לגש״ע). לענ״ד, ההפרדה הזו פשטנית מדי ומפספסת את האמת. האם לא ייתכן לשיטת הרבש חז"ל תיארו אירועים שהתרחשו בפועל, וההחלה האוטומטית של מושג ה"בדיה" על אירועים ריאליים כאלה היא היא שמפספסת את האמת העובדתית?

האם הרב מסכים לכל הפחות שהגמרא תפסה את המעשים האלה כעובדתיים לגמרי, או שאפילו היא עצמה התכוונה לכתבם כמשל?

אנחנו חוזרים על עצמנו. זו קריאה ילדותית של הגמרא. שום דבר כאן לא ריאלי ואין בדל סיבה להניח שכן

הרב, התיוג 'קריאה ילדותית' מובן לי מתוך נקודת המבט הרציונליסטית שלך, אבל בעיניי אין כאן נאיביות אלא פשוט מחלוקת עמוקה על נקודת המוצא. כשהגמרא מספרת שרבא החיה את רבי זירא בתפילה, היא לא מציגה משל ספרותי אלא מניחה עמדה מטאפיזית ברורה, והיינו שלתפילה יש כוח לשנות מציאות פיזית.

להגדיר כל (כמעט) חריגה מהטבע המתוארת בגמרא כ'בדיה', זו בחירה ״פילוסופית״ שמקריבה את הפדט ואת המציאות העובדתית שהייתה אז, בחירה שמחריבה את כל הניסים והנפלאות שנעשו לחז"ל ומרוקנת את התלמוד מהמציאות הרוחנית החיה שלו.

איכה / יוסי כהן

אֵיכָה יוּעַם זָהָב?! כֶּתֶם נִשְׁתַּנָּה,
אַבְנֵי קֹדֶשׁ שֻׁפְּכוּ בְּרֹאשׁ פִּנָּה!

עֵת מַעֲשֵׂי נִשְׂגָּב וּפִלְאֵי פְּעֻלָּה,
נֶהֶפְכוּ לְמָשָׁל, לְמִנְהָג וּמְלִיצָה חֲלוּלָה.

דְּאָבוֹן הַלֵּב יִגְדַּל, הַדְּמָעוֹת תִּשָּׁפַכְנָה,
עַל עֻבְדּוֹת מוּצָקוֹת שֶׁאַט אַט תִּמָּחֶינָה,
בְּכוּר רַצְיוֹנָלִיזַצְיָה קָרָה וִיבֵשָׁה,
הַמּוֹחֶקֶת פְּלָאִים מִנִּי אֶרֶץ – חֲדָשָׁה!

וְהִנֵּה הַכָּתוּב מִקִּירוֹתָיו עוֹד צוֹעֵק,
פְּשָׁט הַדְּבָרִים מִמְּקוֹמוֹ לֹא ינתק,
מְצִיאוּת כֹּה חַיָּה, רוֹטֶטֶת, ״גֵּאָה״ –
נִתְקֶפֶת בְּחֵץ הַהֶסְבֵּר וְהַמְּבוּכָה.
אֲהָהּ לַדּוֹרוֹת, אֲהָהּ לַמְּבִינִים,
חֲבָל עַל דְּאָבְדִין – וְאֵינָם מִשְׁתַּכְּחִין!

*** נמחק בעוון התייחסות אישית לא ראויה ***

לגבי ״נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות״, כלומר שהרגוֹ (רש״י), ראו אור החיים שמות כג כג וז״ל: ״והביאך וגו' והכחדתיו. יכוין כי באמצעות הכנסת ישראל יהיו נכחדים האומות ההם, ועיין מה שפירשתי בפסוק (במדבר י"ד, ט') "סר צלם וגו' וה' אתנו" וגו', כי הקדושה תשאוב חלק המחיה ותשאר (=הקליפה) כפגר מובס, והוא סוד אומרם ז"ל (שבת דף לד.): "יהיב עיניה ביה ונעשה גל של עצמות", כי יברר וישאוב חלק המחיה ממקום תחנותוֹ (=חנייתו, כלומר ממקום הימצאוֹ)״. ודפח״ח.

אני מבין את נקודת המבט שלך, אך כפי שכתבתי לא פעם, הגישה הזו מתעלמת מהכרת הז'אנר הספרותי של אגדות חז"ל. אני אכן נוטה לחשוב שהסיפורים הללו – כמו רבא ששחט את רב זירא והחיה אותו, או אמוראים שבראו עגל משולש – פשוט לא קרו במציאות. להערכתי, בזמן התנאים והאמוראים כבר לא התרחשו נסים, ושם מדובר באגדות, מעשיות ומשלים, ולא בתיאורים עובדתיים והיסטוריים. לחשוב שכל אלו תיאורים עובדתיים זו גישה ילדותית. ולזה גם התכוון הרמב"ם.
אני גם לא מקריב את הפשט ואת "המציאות העובדתית" למען הפילוסופיה. ההפך הוא הנכון. זהו הפשט. לקרוא טקסט הגותי, מוסרי או ספרותי כפשוטו המילולי זה לפספס את כוונתו. ההבנה שמדובר במשל היא הפשט ולא דרש. ממליץ לך לחפש מאמר של הרב זאב וייטמן בהמעין תשלז-ח, שמדגים זאת יפה מאד.
זהו. מיציתי.

הרב, אכן לעיתים הקריאה המטפורית היא היא הפשט (כמו בדרש על פסוקי שירה בתורה, ששם הדרש הוא הפשט). אך בין אגדתות לבין תיאורים עובדתיים (כמו רבא ורבי זירא, עגלא תליתאה או חוני המעגל) יש הבחנה קטגורית שאי אפשר לטשטש (והמאמר של הרב וייטמן בהמעין אכן עוסק בעיקרו באגדות המחשבה והחורבן ולא בתיאורים עובדתיים שכאלה).

אם לשיטתך אפריורי לא היו ניסים בזמן חז"ל – ניחא (וגם על זה איני מסכים והגמרא מפוצצת בניסים, אבל ניחא), אך לטעון שהגמרא עצמה לא התכוונה לדווח כאן על אירוע־ניסי עובדתי – זו פשוט טעות בהבנת כוונת הכותבים.

ובכל אופן, לפרש תיאור פיזי מובהק כמו "נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות" כמשל ספרותי או כאיזה לקח שבאו ללמד אותנו – זהו פספוס של הפשט האמיתי והמציאות העובדתית. כפיית הרציונליזם המודרני על התיאורים ההיסטוריים הללו היא היא שממציאה ז'אנר ספרותי שלא היה קיים בדעתם של חז"ל, ומחליפה עובדות בפילוסופיה.
ושוב, אני לא מדבר על האגדתות אלא על תיאורים כמו התיאור הנ״ל (שממש לא נכלל בקטגוריה של אגדתא).

הרב, הניסיון המודרני לתרגם את הסיפורים המפורשים בגמרא (סנהדרין סה ע"ב) על בריאת גולם על ידי רבא ויצירת העגל על ידי רב חנינא ורב אושעיא כ"ז'אנר ספרותי" או כאלגוריה מופשטת, הוא אינו רק טעות מרה – הוא בדיה גמורה המעוותת את פשט הגמרא ואת תפיסת עולמם של חז"ל. חז"ל לא עסקו כאן במטאפורות, אלא בתיאור עובדתי, ריאליסטי ומעשי לחלוטין של שימוש בכוחות הקדושה לצורך יצירת מציאות הפיזית.

הסיפור על רבא מציג מהלך עובדתי וכרונולוגי ברור שאינו משתמע לשני פנים: רבא בורא גולם גשמי ("ברא גברא"), משלח אותו פיזית אל רבי זירא, ולבסוף, כאשר רבי זירא מזהה שאין בו כוח דיבור, הוא מצווה עליו לחזור לעפרו ובכך למעשה הורג אותו ומפרק את החומר.
באופן זהה, התיאור על האמוראים רב חנינא ורב אושעיא מדגיש כי הם עסקו ב"ספר יצירה" – כשמו כן הוא, מלשון יצירה, ולא מחקר תיאורטי או הגות ספרותית. הגמרא חותמת את הסיפור בפרט הריאליסטי ביותר: הם בראו עגל משולש ומשובח בכל ערב שבת ואכלו אותו ("ואכלי ליה"). אכילה היא פעולה גשמית ומערכתית לחלוטין, והתרגום של עגל ממשי שנאכל בסעודת שבת למטאפורה רוחנית פשוט מרוקן את דברי הגמרא מתוכנם.
ברור שתמיד אפשר לפרש את זה כמו משל, וכמו שכתוב ״ויאכלו וישתו״, אבל כל התיאור כאן הוא מעשי למדיי. וזה אבסורדי לתאר זאת כמשל.

[כמו כן, יש לשים לב למיקום ההלכתי של הסוגיה במסכת סנהדרין, כחלק מדיון מובהק המבחין בין איסור כישוף ואחיזת עיניים לבין יצירה מותרת לכתחילה (וזו גם קושיה ידועה על שיטת הרמב״ם לגבי כישוף. גם הרב הזכיר אותה בעבר).]

הניסיון "לרכך" את הדברים נובע אך ורק מחוסר נוחות מודרני מול עוצמתם של חז"ל, שעבורם התורה וכוחות היצירה שבה היו כלי עבודה מוחשיים לחלוטין, כדמוכח מעשרות מקומות בש״ס לכל מעיין בעל יושרה אינטלקטואלית שהאמת נר לרגליו.

אנחנו חוזרים על עצמנו. אתם טועים טעות מרה לדעתי. אגדה גם היא תיאור. בכל אופן, הרב וייטמן לא כתב על אגדות החורבן אלא על פשט במקרא. אבל הוא הראה שפשט אינו זהה לפשט מילולי. טוב, זהו.

עֵגֶל וְגֹלֶם / יוסי כהן

אוֹי לַנִּסָּיוֹן הַמְּרַכֵּךְ קְדֻשָּׁה וְעָסִיס,
הַמַּחֲלִיף אֶת הַבָּשָׂר בְּפִלְסוּף לְלֹא בָּסִיס!

לִכְבוֹד שַׁבָּת הַמַּלְכָּה, כְּמָנָה כֹּה נִפְלָאָה,
האם נַשִּׂים מַאֲמָר ״מְלֻמָּד״ אוֹ עִגְלָא תִּילְתָּאָה?

יֵשְׁבוּ חַכְמֵי הָרַצְיוֹנָל, יִפְתְּחוּ אֶת הַפֶּה,
וְיִלְעֲסוּ "זָ'אנֶר סִפְרוּתִי" לְצַד כּוֹס קָפֶה!
מָחָר יָרוּצוּ חוֹקְרִים יָשָׁר אֶל הַקַּצָּב,
לִקְנוֹת קִילוֹגְרָמִים שֶׁל "זָ'אנֶר" כאן ועַכְשָׁו.
יִתְמַהּ הָאִישׁ: "אֶצְלִי בָּאַטְלִיז יֵשׁ רַק בָּשָׂר!"
וְהֵם יַעֲנוּ: "עָזֹב, זֶה נָרָטִיב שֶׁכְּבָר עָבַר!"

יש גם את המאמר היפה של הרב רבינוביץ' על שלמה המלך ואשמדאי שבו הוא מציג את אשמדאי כצד באישיות של שלמה המלך.

אם אני זוכר נכון, הרב שרלו פירש את השטן באיוב בעקבות הגמרא של "הוא יצר הרע, הוא השטן הוא מלאך המוות" כשאלה פנימית של איוב האם הוא באמת עובד אלוהים או רק עובד בגלל התועלת שהוא מקבל (וזה גם בלי להכנס לשאלה אם איוב חי באמת או רק משל היה).

הרמב"ם במורה נבוכים מעיר שהשפה הציורית של ישעיהו, שבה מאורעות פוליטיים מצויירים כאירועים קוסמיים, עדין קיימת אצל הערבים ומדובר פשוט במסורת ספרותית.

אנחנו הולכים שבי אחר הדימויים ומתקשים לקבל שהם רק דימויים.

@י.ד, הניסיון לתרגם את הסיפורים המפורשים בגמרא (סנהדרין סה ע"ב) על בריאת גולם על ידי רבא ויצירת העגל על ידי רב חנינא ורב אושעיא כ"ז'אנר ספרותי" או כאלגוריה מופשטת, הוא אינו רק טעות מרה – הוא בדיה גמורה המעוותת את פשט הגמרא ואת תפיסת עולמם של חז"ל. חז"ל לא עסקו כאן במטאפורות, אלא בתיאור עובדתי, ריאליסטי ומעשי לחלוטין של שימוש בכוחות הקדושה לצורך יצירת מציאות הפיזית.

אני מוסיף כאן ציטוט מספר העיקרים (מאמר ב פרק כח):
"ולמען ישכיל המעיין וידע אמשול משל בזה, הרי שנמצא בתפלות לקדמונים שם מצפ״ץ, והרואה יחשוב שהוא שם לאחד מן המלאכים ואינו כן, אלא הוא כנוי לשם בן ארבעה בחלוף האותיות באלפ״א בית״א דא״ת ב״ש. וכן כוז״ו במוכס״ז הוא כנוי לה׳ אלהינו בחלוף כל אות מה׳ אלהינו באות הבא אחריה באל״ף בי״ת, כי יחליפו יו״ד בכ״ף וה״א בוי״ו וכן השאר,"
ואחר כך הוא מתלונן שאנשים לומדים קבלה מבלי להבין בעצם מה הם לומדים ועדיף היה שהיה להם מורה שיסביר להם מה הם קוראים.

יוסי כהן,
אני לא בטוח שאני בעמדה הקטגוריאלית של הרב מיכי לגבי האפשרות או אי האפשרות של ניסים אחרי הפסקת הנבואה. אבל בהמשך לדברי בעל העיקרים דומני שגם אתה לא באמת מבין על מה הם דיברו כאשר הם סיפרו את הסיפורים הללו. ולכן עדיפה לי העמדה הרציונאלית של הרב מיכי שמודה בגלוי שהוא לא מבין את חז"ל ומבחינתו עולם כמנהגו נוהג על פני העמדה המתחכמת המתיימרת לדבר בשם חז"ל ולמעשה מעוותת אותם.

@י.ד שלום,
ראשית, יש לסייג את ההנחה הגורפת שלך כאילו איננו מבינים את דברי חז"ל. ראה למשל את דברי הגר"א (בביאורו לשו״ע יו״ד) אשר תקף בחריפות את העובדה שהרמב"ם פירש את דבריהם "בדרך הלציית", כשהוא מאשים בכך את "הפילוסופיה הארורה [אשר] הטתו ברוב לקחה", והוא מבהיר כי בדברי חז"ל טמונים פשט וסוד גם יחד. אביא את העובדה שאתה נתקל בקושי או שאינך רואה את התמונה המלאה, אינה מעידה על חוסר הבנה מצד חז"ל, אלא על העדר כלים או קריאה שטחית.
להלן דברי הגר"א (ביאור הגר"א, יורה דעה, קעט, יג) הנפלאים:
"ואע"פ כו' (שהקמע ״לא מועיל כלום״י). הרמב"ם. וכ"כ בפי' המשנה לפ"ד דעבודת כוכבים.
אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו
שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא
והוא נמשך אחר הפלוסופיא
ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר
אבל כבר הכו אותן על קדקדו
שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"כ שמות וכשפים אמרה איהי מלתא ואסרתה לארבא אמרו כו' (שבת פ"א ב' חולין ק"ה ב')
ובספ"ד מיתות
ובירושלמי שם עובדא דר"א ור"י ובן בתירה
וכן ר"ח ור"א דאיברו עיגלא תילתא
ור' יהושע דאמר שֵם ואוקמיה בין שמיא לארעא (בכורות ח' ב')
וכן אבישי בן צרויה (סנהדרין צ"ה א')
והרבה כיוצא ואמרו (בספ"ד מיתות חולין ז' ב') למה נקרא שמן כשפים כו'.
והתורה העידה ויהיו תנינים וע' זוהר שם וכן קמיעין בהרבה מקומות ולהשים רבו מלספר. והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן, אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת."
איזה יופי שהגר״א כבר הזהיר אותנו מפני הדעה הכוזבת של הרמב״ם בעניין זה, והביא ראיות לטעותו, וממילא אין צורך לחוש לדברי הרב מיכי שחוזר על דברי הרמב״ם ואף מרחיב אותם.
בשורה התחתונה, הגר"א יוצא בביקורת חריפה על הרמב"ם, שהלך בעקבות "הפילוסופיה הארורה" וביקש לפרש את מעשיות הגמרא כמשל ("בדרך הלצית") במקום לקבלן כפשוטן. הגר"א קובע כי חז"ל לא דיברו סתם אגדתא, אלא תיארו מציאות ממשית של כוחות רוחניים. לשיטתו, הניסיון הפילוסופי לעקור את דברי חז"ל מפשוטם הוא עיוות מסוכן, והפנימיות האמיתית אינה נמצאת אצל בעלי הפילוסופיה אלא אצל "בעלי האמת"

ונחתום בדבריו המדויקים והנפלאים:
"ח"ו איני מאמין בהם [בפילוסופים], ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים הם כפשטן, אלא שיש בהם פנימיות – לא ״פנימיות״ של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת."

לגבי הציטוט מבעל ה'עיקרים' (מאמר ב', פרק כ"ח): אני מודע היטב לכך שצירופים כגון "כוזו במוכסז כוזו" הם כינויים מוצפנים, כך שהאבחנה הזו אינה חידוש עבורי ואינה נוגעת לליבת המחלוקת.
הבעיה היא שאתה עושה שימוש ב"סוד" כעלה תאנה רטורי כדי לנקוט בעמדות שאינן נכונות.
הרב מיכי פשוט טועה כאן, במחילת מעלת כבוד התורה שלו. הניסיון שלו להחיל תפיסות רציונליות מודרניות על עולמם של חז"ל שהיו מסוגלים לעשות ניסים (ועשו) הוא כשלעצמו עיוות של הטקסט ושל המציאות. הגישה הזו, שמודה בגלוי "אני לא מבין", אינה מבטאת ענווה אינטלקטואלית כפי שאתה מציג זאת, אלא פשוט כישלון של הבנת האמת.

ונחתום בתיאור הנפלא שהגר״א הזכיר, המובא במסכת בכורות דף ח ע״ב (עם ביאור שטיינזלץ לטובת מי שאינו יודע ארמית):
״אמרו לו: בני לן ביתא באוירא דעלמא [בנה לנו בית באויר העולם]! אמר שם משמותיו של הקדוש ברוך הוא, תלא בין רקיעא לארעא! [ונתלה בין השמים לארץ], אמר להו [להם]: אסיקו לי ליבני וטינא [העלו לי אתם לבנים וטיט], ואבנה לכם בית.״

ואחר כך עוד יש שאומרים שחז״ל היו כמוני וכמוך, עוקרים את דבריהם המפורשים והופכים אותם ל״ז׳אנר״. הסיפור הנ״ל אינו אגדתא, אפילו לטובת אלו ש״דוגלים״ בפירוש האגדתות רק על דרך המשל והמליצה.

זה תמיד עצוב ומגוחך לצטט גאון גדול בתורה כמו הגר"א התוקף הפילוסופיה והמדע היווניים בזמן שבפועל הוא המשיך לחשוב על פיהם תוך אי הכרות מוחלטת עם המהפכה המדעית והפילוסופית הממשית של גלילאו, דקארט, ניוטון, בויל וקאנט. ולא שהגר"א לא יכל להכיר אותם. בזמנו מנדלסון פעל בברלין ושלמה מיימון כתב את הביקורת שלו על קאנט, אבל הגר"א היה מנותק לחלוטין, וכמו דון קיחוטה המשיך להסתער על תחנות הקמח העתיקות של היוונים בלי שום מודעות לשינוי שחל בעולם. חבל.

@י.ד, התיאור שלך שטחי ומעוות את המציאות. הטענה שהגר"א היה "מנותק" או "דון קיחוטה" היא הוצאת שם רע הנובעת מחוסר הכרה עם דמותו. הגר"א לא רק הכיר את הפילוסופיה של זמנו, אלא אף הבהיר כי למד אותה, קבע שרובה אפיקורסות וזיקק ממנה את המעט שראוי להישמר. הוא אמר שהוציא ממנה שני דברים טובים (וסתם ולא פירש מה הם).
העובדה שהגאון הורה לתלמידו לתרגם את ה"אוקלידס", והעובדה שכתב בעצמו חיבורים במתמטיקה (כמו 'איל משולש'), מוכיחה שלא מדובר היה בניתוק, אלא בבחירה מושכלת של סדרי עדיפויות. האם תוכל להצביע על גדול בישראל ברמה של הגר"א, שבנוסף לכתיבתו האיכותית על כל התורה, כתב גם ספרים בדיסציפלינות כמו מתמטיקה?
מעבר לכך, הדיון כאן אינו עוסק בהיסטוריוגרפיה של המדע, אלא באמת. דברי הגר"א עומדים על מכונם כי הם מכוונים לאמת התורנית, ואני רואה בזה מקור לשמחה וגאווה – שגדול בישראל כאותו ת״ח אדיר צדיק ידע להבחין בין עיקר לטפל ולא נפל בטעות שלכם. על אפכם ועל חמתכם🙂.
ובסופו של יום, דברי הגר"א חרוטים על לוח לבם של הרבה מלומדי התורה, ומופיעים בכל שולחן ערוך שמודפס בימינו, והשפעתם חיה וקיימת. הביקורת שלך, לעומת זאת, אינה אלא רעש חולף, חסר שורש ונטול כל השפעה ממשית על עולם התורה – והיו כלא היו. כן יהי רצון שכל השקר יתאדה מן העולם. בב״א.

וראה עוד כאן https://www.kedem-auctions.com/he/%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A1-%E2%80%93-%D7%94%D7%90%D7%92-%D7%AA%D7%A7%D7%9E-%E2%80%93-%D7%9E%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%94-%E2%80%93-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%92%D7%9D-%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%99-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%90-%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%A0%D7%90-0
ויש להביא גם את הציטוט הנפלא משמו (שחבל שפחות מיושם בימים אלו):
והנה בהיותי בק"ק ווילנא המעטירה אצל הרב המאור הגאון הגדול מ"ו מאור עיני הגולה החסיד המפורסם כמוה"ר אלי' נר"ו בחודש טבת תקל"ח, שמעתי מפי קדוש כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד, ואמר משל… וציוה לי להעתיק מה שאפשר ללשונינו הקדוש מחכמות… ותרבה הדעת בין עמינו ישראל ותוסר גאון עוזם וגאות עריצים…" (על נוסח עם שינויים של הקדמה זו המופיע בכתב-יד, ראה פריט 59).

אמנם, מובא בשם הרב שך (שאלו אותו ממש על דברי הגר״א הנ״ל) תשובה לכך. כיוון שלימוד חכמות בימינו מורכב הרבה יותר מבעבר, החכמות התרחבו והעמיקו עד כדי כך שהן נעשו פחות תועלתניות במישור המעשי ללימוד עיון. ניקח אותי כדוגמה: עשיתי 5 יחידות לימוד במתמטיקה בציון די גבוה, אך למיטב הבחנתי אין לכך תרומה של ממש ללימוד גמרא בעיון. זה אולי מעניק כלים מסוימים של דרך חשיבה, אך לטעמי, המאמץ הרב שהושקע בכך אינו שווה את התועלת. רק מי שעושה תואר שני וכדומה יכול באמת לקבל התסכלות עמורה בעזרת המתמטיקה או הפיזיקה על הגמרא.

אצטט את דברי הרב מיכי שליט"א בנושא: ״השאלה מה נקרא ׳בקיא בחכמות׳. היום תוכל לשמוע בבני בר התפעלות מבקיאות בחכמות של מישהו שיודע אנגלית ואולי לפתור משוואה ריבועית. בדידי הוו כמה עובדי.
אני אנשי רנסנס, כאלה שפשוט למדו לא מעט חכמות מעבר לתורה.״

ממקום שבאת להוכיח הופרכת. העובדה שהגר"א הורה לתרגם את אוקולידוס והתעלם מפריצות הדרך המתמטיות של דקארט, ניוטון, לייבניץ, אוילר ועוד רבים אחרים רק מדגימה את הניתוק שלו. אבל מעבר לכך לא הבנת את טענתי. לא טענתי שהגר"א לא התנסח בחריפות נגד הפילוסופיה היוונית אלא שבעל כורחו הוא היה כבול אליה בלי להכיר אלטרנטיבה מדעית ופילוסופית אחרת. אם ניקח את מנדלסון כדוגמא, אז מנדלסון לצד ההיכרות שלו את הפילוסופיה היוונית הכיר גם את המהפכה המדעית ואת הביקורת הפילוסופית המודרנית על היוונים. הוא לא היה צריך לספר שהוא קרא אותם כיון שהוא התייחס אליהם באופן ישיר, דן בדבריהם והשתתף איתם בדיון הפילוסופי. הגר"א לעומתו היה מנותק לחלוטין ולמעשה נשאר בעולם היווני הרבה יותר ממה שהוא הבין בעצמו.

הגר"א לא היה "כבול" לפילוסופיה היוונית, אלא בחר לעסוק בה כחומר גלם שניתן לזקק, בעוד שהציב את האמת התורנית בדרגה אונטולוגית עליונה. העובדה שמנדלסון ניהל דיאלוג עם קאנט מעידה על כך שהם פעלו בזירות תרבותיות שונות עם מטרות שונות, לא על עליונות אינטלקטואלית; הגר"א דחה במודע את הסינתזה המערבית משום שהיא לא השיבה על השאלות המטאפיזיות שעמדו בראש מעייניו. ״ואני לא מהם ולא מהמונם״.
מעבר לכך, לקבוע שהגר"א היה שבוי בתפיסה היוונית זו טעות עובדתית. הוא חלק בחריפות על הנחות היסוד שלהן, כפי שניתן לראות בעמדתו הבלתי מתפשרת נגד מי שמכחיש את השדים והקליפות – העמדה שלן היא ההיפך המוחלט מה״רציונליזם״ היווני. למעשה, הגר"א אף תקף את הרמב"ם בדיוק על ה"שבי" הזה תחת אריסטו; מכאן שהוא היה מודע היטב לטעויות שזה מוביל אליהן והתנער ממנו לחלוטין. הוא לא היה צריך את הפילוסופיה של קאנט ודומיו כדי להחזיק בעמוד שדרה אינטלקטואלי עצמאי ואמיתי.
ואגב, אני רואה בסירובו של הגר"א להיגרר אחרי אופנות מוטעות עוד סימן לגדולתו, שהוא ידע להבחין בין לאמת הנצחית לבין רעשי הרקע של הפילוסופים.

בסופו של דבר נותר הגר"א בתמונת עולם היוונית של גלגלים ושכלים, מרות וליחות וארבעת היסודות. לתמונת העולם הזו לא קשה להוסיף גם שדים וקליפות של המינוח הקבלי. זה קשה הרבה יותר לעשות בתמונת העולם של ניוטון שבה מה שמניע את הכוכבים סביב השמש אינם שכלים אלא חוק ההתמד וכוח המשיכה והכוכבים עצמם הם גושי מסה המפעילים כוח גרביטציוני אחד על השני ביחס למסה שלהם. ניוטון עצמו השאיר את אלוהים כפתרון לאחת המשוואות שלא היה לו מענה (אלוהי החורים), אבל 100 שנה לאחר מכן, בזמן הגר"א, לפלס כבר מצא לזה פתרון מתמטי. מסופר שנפוליון, שקיבל הכשרה הנדסית-פיזיקלית כקצין תותחנים, שאל את לפלס איפה אלוהים בתיאוריה הפיזיקאלית שלך, שעל כך ענה לפלס – לא נזקקתי להנחה הזאת. הגר"א, כמו שאר בני דורו החסידים האמין בגלגולים בחיות, איפה זה היה משתלב בטענה של דקארט שהחיות הן סך הכל רובוטים חסרי נשמה? איך מעלים ניצוצות מגושי חומר אוטומטיים?
הרשב"א כתב תשובות ארוכות ומפורטות שבהן הוא דוחה מבחינה אימפרציסטית את גילינוס ואריסטו. רבי חסדאי קרשקש כתב ספר שלם, אור ה', שבו דחה את ההנחות הפילוסופיות של המרחב והזמן של אריסטו ובכך סלל את הדרך לגלילאו וניוטון. ביחס אליהם מה שהגר"א כתב זה ברמה של פשקוויל בקירות מאה שערים. זה לא משכנע.

דרך אגב, אני לא מאמין שהגר"א באמת קרא את הפילוסופים היווניים. שפות זרות הוא לא הכיר ואני לא מאמין שהדפיסו תרגומים לעברית של אפלטון ואריסטו. מה שהוא קרא היה אולי כותבים יהודיים כמו רלב"ג ואבן כספי.