גרמא

ב- זה הקטע שאני תמה שרא"ש ותוס כותבים זאת על זורה ששם לא מובן למה זה גרמא, ודוקא על בישול או מגבן הם לא רושמים זאת?

ג- ואגב ההסתכלות הזאת (בתשובתך) על מבשל ומגבן, האם זה מסתדר עם ההלכה
שאם אני לוקח את הסיר לפני שהתבשל כמב"ד או לפני י"ס
וכן את הזרע כמה דקות אחרי שזרעתי ועוד לא השריש
אינני חייב כלל
זה מסתדר עם התשובה שהבאת?

ד- ועוד דבר נוסף האם אתה מכיר את המחלוקת בראשונים מהו גדר גרמא הnותרת מול קירוב כיבוי שהגמרא בשבת מז: אוסרת?
יש כמובן את תוס' ורא"ש והזרע אמת
המוכרים, שכל מה שלא מייד זה גרמא המותרת
אבל יש ראשונים (נדמה לי שזה הרוב) שס"ל שכל מה שהוא לא ודאי שיקרה אז זה גרמא המותרת, אבל אם זה ודאי שזה יקרה, אפילו אם זה לא מייד זה הוא קירוב כיבוי האסור.

ואני שואל לשיטתם,
איה ספק דאורייתא לחומרא? איך זו ההגדרה של גרמא המותרת?

ב. הסברתי.

ג. גם בזה דנו האחרונים (מנ"ח, רש"ש, אגלי טל). יש להבחין בין הגדרת מעשה המלאכה לבין תנאי החיוב בתוצאה. כפי שביארו הרש"ש (שבת עג ע"א), המנחת חינוך (מצווה רצ"ח) והאגלי טל, מלאכות בישול, אפייה וזריעה מוגדרות כ"איסורי פעולה המותנים בהשגת תוצאה". מעשה ההנחה על האש או באדמה הוא מעשה המלאכה הישיר של האדם (ולא גרמא), אך החיוב בחטאת או בסקילה מותנה בכך שהתהליך אכן יגיע לכדי תוצאה מוגדרת (מאכל בן דרוסאי בבישול, השרשה בזריעה, או קרימת פנים באפייה).
אם אדם נוטל את הסיר מהאש לפני שהתבשל כמאכל בן דורסאי, או מוציא את הזרע לפני שהשריש (או רודה את הפת מהתנור לפני קרימת פנים), לא התקיים התנאי של התוצאה. ממילא הוברר למפרע שלא נשלמה המלאכה המחייבת. אין פירוש הדבר שההנחה המקורית הייתה "גרמא", אלא שהמלאכה הופסקה בטרם התממש התנאי ההכרחי לחיוב.

ד. הסוגיה בשבת (מז ע"ב) אוסרת לתת כלי עם מים מתחת לניצוצות משום "מקרב כיבוי", בעוד הסוגיה בדף קכ ע"ב מתירה לעשות מחיצה בכלים מלאים מים משום "גרם כיבוי".

לפי תוספות והרא"ש, החילוק נשען על הפסק ושרשרת הסיבתיות: בשימת מים תחת הניצוצות אין הפסק, והניצוץ נכבה מיד עם נפילתו למים (ולכן זה מקרב כיבויו ישיר), ואילו במחיצת כלים המים סגורים בכלי, והאש צריכה ראשית לבקע את הכלי ורק אז המים יוצאים ומכבים, וזו גרמא מותרת.
באשר לשיטות המסבירות את הגדרת גרמא המותרת דרך היעדר ודאות של התרחשות התוצאה, שאלתך מדוע אין אומרים בזה "ספק דאורייתא לחומרא":
אתה מערבב כאן בין ספק הלכתי/מציאותי לבין הגדרת גדר עשיית המלאכה:
1. הכלל "ספק דאורייתא לחומרא" שייך כאשר יש לנו ספק עובדתי או דיני האם נעשתה עבירה שמוגדרת כאיסור (כגון חתיכה שספק אם היא חלב או שומן).
2. לעומת זאת, איסור מלאכה בשבת נקבע רק על פעולה המוגדרת כ"עשייה" וכ"מלאכת מחשבת". התורה התירה גרמא מתוך הכתוב "לא תעשה כל מלאכה" – עשייה הוא דאסור, גרמא שרי.
3. כאשר תוצאה אינה ודאית ואינה נגזרת כמעשה ישיר ומיידי של האדם, הפעולה עצמה אינה נחשבת כ"עשייה" וכ"מלאכת מחשבת" של אותה תוצאה. היעדר הוודאות והזיקה העקיפה אינם יוצרים "ספק" אם נעשתה מלאכה, אלא מגדירים בודאות שהמעשה אינו מוגדר כמעשה מלאכה מן התורה. לא שייך להחיל "ספק דאורייתא לחומרא" כדי ליצור איסור דאורייתא על פעולה שכל גדרה ההלכתי הוא היותה מחוץ לתחום "עשיית המלאכה". זה כמו אינו מתכוון, שבפסיק רישא אסור ובלי פסי"ר מותר. ההבדל אינו בגלל דיני ספיקות אלא בגלל שבהיעדר ודאות זו כלל לאמוגדרת עשייה אסורה.

ד- לא, ההפסק של הכדים זה לא העניין, כי גם אם היית נותן גושי קרח זה גם בסדר
וגם אחד הדוגמאות להתיר
זו טלית שאחז בה האש
מותר לתת מיים על מחציתה השניה