ועוד הרהור פוליטי

יש לי הרגשה שהרבה אנשים שהם לגמרי בצד "שלי" – פוליטית, ביחס למלחמה, עסקה עם חרדים כן או לא ושאר שאלות מסוג זה – חשים בכל זאת תחושת מיאוס ביחס לפוליטיקאים של הקואליציה. האווירה הכללית היא שבליכוד, ואצל סמוטריץ' ובן גביר, מצויים כלומניקים, טמבלים ומושחתים, ועל הטיקט הזה באות כל מיני נשמות טובות לשכנע אותנו לתת צ'אנס לאלטרנטיבה.

ובכן, איני בא לשכנע אותך חלילה שאותם טיפוסים שתארתי לעיל אינם קיימים, ודאי שהיה נחמד להחליף חלק גדול מחברי הקואליציה באנשים יותר ראויים. האם ניתן להשיג זאת בחברה פתוחה ודמוקרטית המאפשרת ביטוי פוליטי לכל אחד? כאן אני כבר בספק גדול.

הנה שאלה שהצגתי לאנשים עמם התווכחתי. שוו בנפשכם החלפה של חבר כנסת או שר אקראי מן הקואליציה במועמד אקראי שיבחר משורות האופוזיציה. האם המצב ישתפר, לדעתכם? כמובן, לא חוקי לעשות צ'רי פיקינג ולברור אדם המעלה מצד אחד וכסיל מתלהם מצד שני, יש לחשוב על מועמדים אופייניים. בקשו מהצ'ט לבחור עבורכם שלשה חברי כנסת אקראיים מכל צד ודמו חילופין ביניהם. מרוצים? נראה לכם שיפור משמעותי? אם כן אז אהלן וסהלן, עמדתכם מוצדקת לשיטתכם, אבל לדעתי לא מעט אנשים שיעשו את הניסוי הזה יבינו שאין יותר מדי בסיס לתלונותיהם.

רק להזכיר, בממשלת בנט הייתה שרה שעובר לכניסתה לתפקיד החליטה לעצור את חיפושי הגז בארץ מטעמי אקלים. לא לעצור הפקה, לעצור חיפושים. איזה איתות סגולה אווילי. איזה פוטנציאל הפסד מטורף. אלף גנבים קטנים שממנים את הבן דוד שלהם לדירקטוריון של חברה ממשלתית לא מגיעים לקרסולי ההבלות הזו, ובממשלה ההיא לא חסרו גם טיפוסים מסוגם. ככלל, בכל רגע נתון יש איזה 90 חברי כנסת שאין להם בולטות תקשורתית והם מעוניינים בתשומת לב הציבור, לכן בממוצע כל יום אחד מהם ישריץ שטות מחרישת אזניים. יאללה, צריך להתרגל.

מערכת ביורוקרטית גדולה ומסורבלת, בה יש התנגשויות אינטרסים, ובכל זאת היא אמורה לשרת את הציבור כולו, לא תהיה אף פעם במצב מושלם. הדבר נכון לא רק לגבי הפוליטיקה, אלא גם ביחס למערכות אחרות שאנשים אוהבים לקטר עליהם.

כולנו "יודעים" שמערכת הבריאות מורעבת, שמערכת החינוך קורסת, ושיוקר המחיה עולה מיום ליום. אבל, שימו לב, אלו הסיסמאות שתמיד יגידו לכם הפוליטיקאים שבאופוזיציה, לא משנה מאיזו מפלגה הם. למה? כי גם המערכות האלו לא יכולות להשביע את רצוננו באמת. שוב, היום כבר לא צריך לעבוד קשה, יש צ'אט. כנסו ובקשו ממנו לשמוע מה אומרים לאחרונה בבריטניה או בצרפת או בגרמניה או באיטליה על החינוך, הבריאות, השחיתות – ותגלו כי סדנא דחרטא חד הוא. אולי בסינגפור אנשים באמת מרוצים, אבל זו מדינה קטנה ומנוהלת והתקשורת שם לא ממש חופשית למיטב ידיעתי.

אני מצרף בתגובה הראשונה סרטון של העיתונאי ארי שביט, עתונאי פיקח המזהה עצמו עם השמאל אבל הוא בעל יכולת רפלקסיה. הסרטון עוסק בבנימין נתניהו כאישיות, ומה שהדהים אותי כשצפיתי בו (צפו לאט ונסו לעקוב אחר הארגומנטים) הוא שצד הזכות שהוא מוצא בנתניהו ענק, עם הרבה ערכים עצמיים ממשיים וגדולים, וצד החובה מורכב בעיקרו, לטעמי, מהאשמות אמורפיות (הוא "פילג אותנו לדעת") ומנושאים בהם אין שום סיבה להאמין שהאופוזיציה דהיום מציעה אלטרנטיבה יותר טובה (פילוג לדעת אמרנו?).

כשם שאין סיבה לבלוע את תעמולת הצד השני ביחס לנושאים המרכזיים העומדים על הפרק, אין גם סיבה להתפעל מתעמולת הנרגנות. התפלאתי לקרוא בשבועות האחרונים אנשים אשר לכבוד הבחירות מקטרים על "הזנחת הצפון", אי הקצאת משרות לרבנים דתיים לאומיים (?!) וכדומה. רבונא דעלמא כולא, מה קורה כאן? מה המשקל שאתם נותנים לדברים הללו ביחס לנושאים המרכזיים העומדים על הפרק? שכחתם את מיקי לוי יושב בוועדת הכנסת ואומר "בשם סיעתי" (שהיום היא מחצית סיעת בנט) "בכל מחיר"? אתם מבינים מה המשמעות של מדיניות כזו?

חברי הכנסת והשרים של הקואליציה, גם האווילים והמזיקים שבהם (ויש לא מעט כאלו), הם אמנם לא מציאה גדולה, אבל סטטיסטית קשה לראות שהם פחות ממתחריהם. מי שלא אוהב את מדיניות הממשלה ומעוניין במדיניות שמציעה האופוזיציה – אדרבא, אבל מי שמחפש אוסף פרסונות עדיף (כולל הססמאות השחוקות של "לא פוליטיקאי", "בא מהשטח", "מציע תקווה" וכדומה) מגלה, כמעט תמיד, שהוא החליף פרה בחמור.