עניית אמן

הריטב"א דיבר בכגון שנאנס אבל לא שיכול כך לכתחילה ברור שזה יהיה לבטלה
וה"ה גבי אמן כתבו כך הראשונים

וד"א אתה ענית לי אם אין ודאות
אני שואל האם גם כשברור לך שהצד השני טועה, והבאתי לעיל כמה דוגמאות, שגם אתה תסכים שהם טעות

למשל הראש לא ענה אמן על ברכת שומר עמו ישראל לעד שבבית כנסת שלו סברו להברך
וכן הרצבש והרשבש לא ענו אמן על קידוש בליל שבת בביכנ"ס
וכן הרמבם ובנו כתבו על ברכה מסויימת שהיא לבטלה ואסור לענות אחריה אמן על אף שהעם נהגו כגאונים לברך

אני ממליץ לדבר על עובדות אחרי בדיקה ולא מתוך פרשנויות אפריוריות. הריטב"א (חולין קו ע"ב) עוסק במפורש באדם שנטל ידיו, בירך, ואחר כך "נמלך" או "התחרט" והחליט שלא לאכול. חרטה או המלכה אינן אונס, ובכל זאת הריטב"א פוסק שאין בכך כל עבירה, ואין שום חובה לאכול כדי "להציל" את הברכה. מאיפה הוצאת את הפרשנות המוזרה שהוא מדבר על מי שנאנס לברך?

לגבי שאלתך השנייה, מה הדין כאשר ברור לך שהצד השני טועה (והראשונים שנמנעו מלענות אמן במקרים כאלו) – הדבר תלוי בהבנת מהות האיסור של "ברכה לבטלה". כפי שכתבתי בעבר, שיטות הראשונים שרואות בברכה לבטלה איסור דאורייתא של "לא תשא" הן בעיניי דברים בלתי סבירים בעליל. כל דיבור ענייני לגבי הקב"ה, גם אם אינו מחויב הלכתית באותו רגע, אינו נחשב כהוצאת שמו לבטלה. ברור שמעיקר הדין אין מניעה לומר נוסח של ברכה לקב"ה סתם כך. אתה שומע ברכה ואתה עונה עליה אמן. הקב"ה אכן בורא פרי האדמה ואכן ציוונו לישב בסוכה.

ולבסוף, דומני ששאלת אותי לדעתי. את דעת הרא"ש והרשב"ץ כבר הכרת. אז מה הנפ"מ מהבאת התשובות שלהם? אם מבחינתך התנהלותם היא מחייבת ונותנת תשובה לשאלה, מה היה לך לשאול אותי?

סליחה צודק
אבל מהריטב"א אין ראיה
הריטבא לא דיבר על מי שבירך לפני הנטילה (כדעת הראשונים שס"ל הכי וכ"פ הבה"ל שעדיף או אפשר)
הוא נטל ובירך על זה, אח"כ אם לא רוצה לאכול, זה לא משנה כי בשעת הברכה והנטילה חשב לאכול,
והברכה הולכת על הנטילה, ואכן נטל,
הריטבא יודה שבברכת המוציא או על ציצית אינו יכול לעשות כך

ואני שואל גם אם אסור ברכה לבטלה הוא רק דרבנן, ואני סובר שהרבה היא טעות, מה הדין לפי דעתך?

וד"א בקשר להצטרפות למניין, לא כתבת מה דעתך, אם אתה סובר שברכת הגומל הנ"ל היא טעות,

לגבי הריטב"א, אתה אכן צודק. כתבתי בעבר שמפשט לשונו של הריטב"א משמע שלדעתו הברכה על נטילת ידיים שם בכלל לא הייתה ברכה שאינה צריכה, כי סוף סוף נעשתה נטילה. לכן אי אפשר לדייק מדבריו שאין חובה להציל ברכה, ונראה שאם היה מדובר בברכה על פרי והוא נמלך ולא רצה לאוכלו, הברכה היא כן לבטלה ושם כן יהיה חיוב לאכול את הפרי כדי "להציל" אותה. אבל כמה אחרונים דנו בדבריו יישמו אותם גם למצב כזה. בכל אופן, זה דיון צדדי. תשובתי בעינה עומדת.

עניתי על השאלה. לא הבנתי מה התחדש כאן.

באשר להצטרפות למניין עבור ברכת הגומל (כאשר לדעתך אין צורך לברך על נסיעה כזו): עניתי על מקרה דומה לגבי הצטרפות למניין שאינו נחשב מניין לשיטתי (למשל מניין וירטואלי או עם נשים). תשובתי היא שמותר לך להצטרף. לשיטתם יש להם מניין ולשיטתם הם חייבים בברכה. אתה עצמך לא יוצא בזה ידי חובה, אבל אם הם מברכים, אין מניעה שגם אתה תצטרף ותענה אחריהם. שיחליטו הם מה הם עושים עם זה.

בשולי הדברים אוסיף שלגבי עצם האמירה של "דבר שבקדושה" או ברכות המחייבות מניין, יש כאן בכלל תעלומה בעיניי: מה האיסור לומר דבר שבקדושה בפחות מעשרה? על איזה לאו עוברים? האם אסור לי סתם לומר לחברים שלי שיברכו את ה' המבורך לעולם ועד? אני יודע שמקובל לחשוב שאסור, אבל אני באמת לא מבין זאת. נכון שבברכת הגומל יש צד שזו ברכה לבטלה, אבל גם על זה כבר מילתי אמורה.

לגבי הצטרפות למניין, כך תסבור גם גבי בן כרך שיצטרף לפרוז, או בן א"י לחו"ל ביו"ט שני?
וגם תצטרף למניין של ר"ת או חסיד סאטמר שעושה מנחה של חול אחרי כניסת שבת?

וד"א זה בדיוק לפי דעתי הטעות, מה שכתבת למעלה "אתה שומע ברכה ואתה עונה עליה אמן. הקב"ה אכן בורא פרי האדמה ואכן ציוונו לישב בסוכה."
היינו אתה תופס את המילה אמן כאילו אמרתי נכון הקבה ברא את זה. וזהו

אז זהו שלו באמן יש סוג של יותר משומע כעונה אלא כאילו בירכת, וחוץ ממהלכה שהזכרתי לעיל שכתוב שהוא חייב לעשות המצוה או ההנאה אם ענה אמן בכוונה לצאת
ולומדים זאת משבועה שהעונה אמן כמשבע

ופה אנחנו נוגעים בשאלה האחרת שלך- והיא באמת הטרידה אותי
וזה מה שכתבתי
ר' בתגובה הבאה

דבר שבקדושה בפחות מעשרה

לכאורה מאי איסורא איכא? אין פה ברכה לבטלה, וכן האומר לעצמו או לחבירו קדיש או קדושה, עובר איסור? איזה? האומר לעצמו או לחבירו זימון בלי שם ה' או עם שה', מאי איסור איכא? אין כאן ברכה לבטלה?
ומה איסור איכא, דהרי ודאי שמותר לי במשך היום לומר את פסוקי הקדושה בנפרד, וכן בנפרד את שאר תפילת הקדושה, אז ודאי שגם אם אומר את תפילת הקדושה יחד עם פסוקי הקדושה, אין איסור, ובכלל יש כמה נוסחאות לתפילת הקדושה, וא"כ בודאי שלא שייך שיהיה תלוי בזה האיסור, ומיהו אפשר לומר שאכן אין איסור, אלא שמ"מ נ"מ לאמן וקדושה כזו אם יכול להפסיק לענייתם במקום שאסור בדבור .
וכן בדין אמן יתומה בשלמא למאן דמפרש כירושלמי (וכ"פ רמב"ם רבינו יונה, ר"ן ושו"ע קכד), שמי ששומע ברכה שהוא חייב בה, ומתכוין לצאת בה י"ח, ולא שמעה כולה ועונה אמן, והוא כמו שהבאתי לעיל שהעונה אמן בכוונה לצאת הרי הוא כמברך עצמו, ולכן בלא שמעה כולה, עבר על אמן יתומה, והוא כעין המברך ברכה מקוטעת, עיין לעיל, ור' בה"ל קכד ח ד"ה וזה אינו שומעה "ואין לומר דמאי גריעותא בברכה זו מסתם ברכה דעלמא שאינו רוצה לצאת בה כלל דצריך לענות אמן עליה א"כ אפילו לא שמעה כלל דודאי אינו יוצא בה נמי יהא מותר אע"כ דכיון שהוא רוצה לצאת בה והוא עשאה באופן שאינו יוצא בה אסרו רבנן לענות אמן עליה",‏ אבל למאן דמפרש אמן יתומה (מביאו הרמ"א), אפילו סתם ברכה שלא מחוייב בה, אלא שלא יודע מה מברכים, מה האיסור? אם אומר ומאמת דברי המברך, כשידוע לו שמברך את ה'? והרי פעמים שאדם מדבר ואומר לחבירו אמן שיהיה כך, וכן יש כאלה על כל מילה שאומרים להם עונים אמן, וכי איזה איסור יהיה בהזכרתה, אם לא יודע מה מברך, וכדשאלת הבה"ל על השו"ע, כן נשאל על הרמ"א (מיהו לבה"ל הפריע רק למ"ד שעל סתם ברכה שלא שמעתה מותר לענות ולמה כאן לא, הכי הרבה לא יי"ח), ואולי גם בזה נאמר כעין דברי הבה"ל, כיון שמתכוון להלל פה את ה', צריך שידע על מה הוא מהלל ולא סתם, ולכן אסרו חז"ל לענות בכה"ג, ואכן שיטה זו פחות מרווחת ומובנת משיטת הירושלמי הרמב"ם וסיעתו ושו"ע, ור' לקמן עוד הסבר לשיטתם, וכן גבי הפירוש הנוסף של אמן יתומה.

והנה המשנה במגילה ד ג אומרת "אין פורסין את שמע, ואין עוברין לפני התבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם, פחות מעשרה. ובקרקעות, תשעה וכהן. ואדם, כיוצא בהן", והנה גם פה יש לשאול על 3 הדברים שהדגשתי, מה איסור יש בפחות מעשרה, שאר הדברים מובן, יהיה ברכה לבטלה, אבל ב- הנ"ל, אולי אין הכוונה שלא לעשות בפחות מעשרה, אלא רק שאין צריך?, והנה הגמרא במגילה כג: עונה "כיון דבעי למימר עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו בציר מעשרה לאו אורח ארעא", ומפרש רש"י "לאו אורח ארעא – להטריח שליח לכך ולקרותן יקרים, דאם כן מה הנחת למרובין", וכן גבי הזכרת ה' בזימון, אומרת שם הגמרא "כיון דבעי למימר נברך לאלהינו בציר מעשרה לאו אורח ארעא", וכן נימא גבי תנחומי אבלים, שאין ד"א לעשות שורה כזו קטנה, וכדברי רש"י במגילה כג. "ואין שורה פחותה מעשרה, במסכת סנהדרין (יט.)".

והנה רואים שהעניין הוא או כבוד הבריות או כבוד שמים, היינו לא לעשות צחוק מהנושא, הן מבני האדם, להטריחם בכדי, יש כבוד לטקס ולטקסיות גם מבחינת הכמות, והן מכבוד שמים שברגע שאפשר לומר אותו ללא הבדל, הוא כבר מאבד את חשיבותו ועניינו, ורואים גם ענין זה בעוד מקומות, סנהדרין ע: "תנו רבנן אין עולין בעיבור החודש פחות מעשרה בני אדם", מה הענין, אלא כנ"ל, לעשות סעודת קידוש החודש עם מעט ב"א זה צחוק, וכן בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב "שמואל אמר אין קידוש החדש פחות מעשרה", וכן בב"ב יב: "דמר בר רב אשי… כיון דשמעי דאתא שדור זוגא דרבנן לגביה לאימלוכי ביה עכביה הדר שדור זוגא דרבנן אחרינא עכביה גביה עד דמלו בי עשרה כיון דמלו בי עשרה פתח הוא ותנא ודרש לפי שאין פותחין בכלה פחות מעשרה".

ואם נחלק בין כבוד שמים לכבוד בני אדם, נאמר שגבי דברים שיש בהם רק כבוד האדם, כגון סעודת ר"ח, או מעמד ומושב ותנחומי אבלים, אין איסור אם יעשו בפחות מעשרה, רק שמפאת כבוד הבריות, ראוי שישאל אותם, ולא יעבור על ד"א, או הטרחת אדם בכדי, ולא יעבוד בהם עבודת עבד, ושאר הלכות בין אדם לחבירו, אבל גבי דברים שהם משום כבוד שמים, כגון זימון בשם ה', משמע מהגמרא, שעצם עשיית מעמד זה, התאספות זו להזכרת ה', זה לא כבוד שמים, וכן גבי אמירת ברכו, ואמירת קדושה, לעשות כביכול מעמד להזכרת ה', בלי עשרה, זה לא מכבד, עדיף אי קיומו מקיומו, וה"ה גם גבי זימון בלא שם ה', בפחות משלושה, זה לא מכבד, כי סה"כ זה סוג של אסיפה לכבוד ה', שאומר נברך שאכלנו משלו כמו שאומר הריטב"א ברכות מה: "וחובת הזימון הוא מפני כבוד הבורא כשהם מתחברים ומתרין זה לזה לברכו ומשום ברב עם הדרת מלך", והארחות חיים הל' ברהמ"ז אות לח' "וענין הזימון הוא ריבוי שבח וגדולה לשי"ת מזמנין ומתרין זה את זה ומתועדים זע"ז יחד להודות לו", ומאי נברך? למי פונים? לאחד, או ל2 קטנים וכדו'? זה נתפס כצחוק ולא מכבד, וכמו שאומר הריטב"א שם "אבל זימון אינן רשאין שהזימון כעין דבר שבקדושה הוא, ואינו נוהג בפחות משלשה", וכן גבי אמן יתומה הנ"ל לפירוש שהביא הרמ"א, אין בזה כבוד שמים שאומר אמן ואינו יודע על מה, וכן גבי הפירוש המובא בב"י (ופסקו הרמ"א) "וה"ר דוד אבודרהם כתב שיש מפרשים אמן יתומה שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה ענה אמן על דעת אותה ברכה" גם בזה זה לא כבוד שמים לענות כך באיחור (לפי המ"ב סקל"ד, אפילו צ' תכ"ד, מה שלא משמע מלשון "זמן מרובה" שהוא המקור, ור' בבה"ל בסו"ס ח בזה, ור' גם בבה"ל בסע' יא, מביא מרע"א גם אם דיבר בין הברכה לעניית אמן, ובמ"ב סקל"ז מביא משע"ת מביא שאף אם המברך עצמו כבר המשיך לברכה אחרת (וכנראה גם דיבור אחר) אסור לענות אמן, (ור' בפסק"ת הביא חולקים ע"ז) והכל סביב אותו טעם).

היינו אין בהזכרת עניינים הנ"ל משום איסור אמירת המילים, כמו הוצאת ש"ש בברכות, אם יאמר זאת בכל מיני אופנים אחרים, אלא הבעיה היא רק באומר זאת בטקסיות, כמו המעמד ההלכתי של זה, דבזה אי קיומו עדיף מקיומו, כמו שאמר חז"ל דלאו אורח ארעא ואין בזה כבוד שמים, ובפרט באומר דבר שתקנו חז"ל באפן מסוים, ובטקסיות מסוימת, אם הוא אומר אותו ללא הבדל פרטי החשיבות שחז"ל תיקנו, הוא כבר מאבד את חשיבותו ועניינו, ופוגע בכבוד שמים
.
ובהחלט שייך לדון במקרים שהם לא נובעים מקלות ראש, ומהסתכלות של כאילו מה זה משנה זה סה"כ נוסח, אלא בכבוד וצורך, וכגון יש כאלה עשו נוסח לתפילת יחיד וכדו'.