שלום לרב
כחוזר בתשובה אני חי בין קהילות שונות ואף חייתי בחו\"ל כמה שנים.
לגופו של עניין, אני נוטה להסתכל על החיים הדתיים החברתיים בעיניים סוציולוגיות ביקורתיות כיוון שאני לא לוקח חברה כמשהו מובן מאיליו או כמודל מיידי לחיקוי כיוון ש\"חזרתי בתשובה\".
שמתי לב שעניין התפילה במניין קיבל דוגמטיות של עבודת הדבר עצמה. מרוב דוגמטיות, מי שמתפלל יחיד נחשב למועצה.
תופעה זו חזקה מאוד בחברות החרדיות והחרדל\"יות.
נדמה שאין דבר בעולמו של ה\' אלא התפילה במניין.
כמובן שמעלה המניין מצוינת בתלמוד ובהלכה ואני מודע לכך.
נשים נשארות בבית עם צרחות ילדים, ואמורות לחייך ולטפל בהם כשהבעל מתנמנם על ספר טוב בבית הכנסת, כי \" הצדיק חייב במניין\".
הלצתי כאן כיוון שהפטיש למניין נובע לטעמי מאינרציה חברתית יותר מאשר חיפוש דבר ה\'.
הרי בית כנסת הוא לא מקום מלהיב, בינינו ( חוץ מהוויסקי בקידוש, זה מלהיב).
מה דעת הרב בנושא?
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
נזכרתי כעת בדוגמה שעשויה להבהיר את העניין. הגמרא במנחות צט אומרת שמי ששנה פרק בבוקר ופרק בערב יצא יד"ח מצוות תלמוד תורה. ואז מתחילה שם תחרות איך למזער עוד יותר את החובה בלימוד תורה (ראה בסוף טור 479). בסוף המסקנה היא שדי בק"ש בוקר וערב, מה שבין כה וכה אנחנו עושים כל יום, כדי לצאת ידי חובה. הסברתי בטור שם שהתהליך הזה בא לעשות שני דברים: להפריד בין מצוות תלמוד תורה לבין תלמוד תורה (שהוא רחב ויסודי הרבה יותר ולכן לא נכנס לגדר של מצווה אחת מהתרי"ג), ובו בזמן להשאיר קטע מינימלי במסגרת החובה ההלכתית הפורמלית (מצווה). זה ק"ש בוקר וערב. זה גורם לנו לגעת בתורה כל יום, והמגע המינימלי הזה הוא חובה. כל מה שמעבר לו ראוי ורצוי מאד, אבל אינו חובה.
זה משל טוב למה שכתבתי לך כאן על התפילה. יש עניין להשאיר מגע כלשהו ביומיום שלנו עם עבודת השם ועם לימוד תורה. יש בזה ערך מעבר לתוכן העיסוקים הללו בעצם קיומה של מסגרת מינימלית, שלד דתי לחיי החולין היומיומיים.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer