תפילות – ריטואל של סגידה

לילה טוב.
הייתי שמח להתייחסות של כבודו למנהג התפילות היומיומיות שנראה כמו ריטואל די מתיש שלא מקדם אותנו בחיים לשום מקום. בין אם אבות תקנו זאת ובין אם הם כנגד הקורבנות (שהם עצמם היו כנגד להוציא מליבם של עובדי ע״ז והתפילות א״כ גם להוציא מלב…) בסופו של דבר זהו אמירה חוזרת של טקסט שוב ושוב ושוב.
מעבר לכך שאין הוכחה שהתפילות מתקבלות (נראה לי שהרב כתב על כל בעבר לא מעט), גם אם המטרה היא עצם התפילה עצמה, התחושה האישית שלי שלחזור ולהתפלל שלש פעמים ביום (רגיל) את אותה תפילת עמידה, אותן בקשות על פי נוסח קבוע זה מרגיש אדיוטי, שלא לומר על כמה עשרות עמודים של אותו הטקסט בכל בוקר בתפילת שחרית בעיניים טרוטות.
באופן אישי התפילה מבחינתי היא סוג של עבודת פרך, לטחון קמח טחון או לשאוב בדלי נקוב. לא מרגיש שהתפילות מתקבלות ולא חש ערך מהאקט עצמו.
יתירה מכך, עצם הסגידה לאל בצורה סיסטמטית כל כך נראית לי כמו התרפסות מאולצת לדיקטטור נרקסיסט וחולה כבוד.
הרבה יותר מתאים לי לא להתפלל באופן קבוע, להיפך להתפלל כשיש צורך, כשיש חשק להתפלל, באירועים מיוחדים וכדומה כך שזה לא יהפך לאיזה הרגל כפייתי של ריטואל מאולץ שמרגיש לי שאפילו מכבד את מי שהתפילה מופנית אליו.
האם כבוד הרב מסכים שיש מקום לוותר על התפילות היומיומיות באופן קבוע? כשלעצמי אני מתפלל לעיתים רחוקות בגלל תחושות אלו, האם זהו מעשה (אי מעשה ליתר דיוק) פסול?