אבולוציה הקודמת לדרווין

ואם יש רעיון מחודש כזה, נדמה לי שאחד המועמדים הבולטים להיות כזה הוא האבולוציה של דרווין. כל התקדימים שמוצאים אין להם בדל קשר לתורתו, כפי שהסברתי למעלה.

בס"ד ב' באלול פ"ב

מובן שיש הבדל בין האבולוציה של דרווין המבקשת את הסיבות הטבעיות לתהליכי ההתפתחות שבעולם, לבין ההסברים האמוניים שהוצעו מאות שנים לפני כן, שהם חיפשו את התכלית, לשם מה ברא הבורא השלם עולם לא מושלם הזקוק להתפתחות?

מהר"ל (בנצח ישראל פרק ג) רואה בצמיחה ההתפתחותית של העולם את התשובה לשאלה: 'איך בא מבורא אחד עולם מלא ריבוי וניגודים? והוא משיב, שהנברא מעצם מהותו כנברא חייב להיות בלתי שלם, ולכן יש צורך בשפע נוסף שישלים את החוסר הראשוני.

כך מתברר, שהעולם אינו 'בלאגן' של כוחות מנוגדים המתגוששים ללא הרף ללא תכלית. ההתגוששות בין הנגודים – מובילה ומקרבת את העולם לכיוון של הרמוניה, שבה יתברר שהניגודים משלימים זה את זה.

בעצם גם באבולוציה של דרווין, מי ששורד הוא מי שמצליח יותר להתאים את עצמו לחיים בעולם מורכב.

בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

בהיסטוריה של האנושות מטילה המציאות החסרה אחריות על האדם להיות שותף במעשה בראשית' ולמצוא בעצמו יכולות וכוחות לעשות את העולם יפה וטוב יותר. זו התשובה של רבי עקיבא לטענתו של טורנוסרופוס: אכן מעשי האדם הנצרך להשקיע ולפתח – משוכללים יותר!

דיון רחב בשיטתו של מהר"ל מפראג, ימצא המעיין בספרו של פרופ' בנימין (בנו) גרוס, 'עולם בלתי מושלם – לקראת חירות אחראית'.

ובמקרה של האבולוציה, תואם ההסבר המדעי, המתאר את הההתפתחות המביאה לצמיחה והתפתחות דווקא ע"י שרשרת של תקלות, מוטציות הסוטות מהסדר הגנטי, כאשר דווקא ממה שנראה כ'קלקול' – צומח משהוא טוב יותר

וכך נברא גם 'אורו של משיח' משרשרת תקלות. יעקב מרמה את אביו ונאלץ לברוח ללבן. לבן מרמה את יעקב ומכניס לו שתי אחיות כ'צרות', מה שמוביל לסכסוכי האחים ולמכירת יוסף מצרימה,

וראה זה פלא, נפילה זו שהמשכה עלילה המביאה למאסרו – הן המביאות לעלייתו לגדולה ולמחיה למשפחתו. ובהמשך שוב נפילה נוראה, השתעבדות בני ישראל בעבדות ובעינוי, שממנה עצמה צומחת הישועה, המשפחה הופכת לעם, והעם המדוכא, הנחשף לשיאי הרשע והדיכוי – מתמלא 'נוגדנים' המכשירים אותו לקבל 'תורה גואלת' וייעוד להקים 'ממלכת כהנים' בארץ אבותיו.

ויהודה בצערו נופל להסתבכות עם ה'קדשה בעיניים' המתגלה כצדקת העושה לשם שמים, להקים זרע לאישה המת, ו'העזות דקדושה' שלה מביאה לעולם את פרץ, אבי המלכות.

ולתמר מצטרפת רות, שראשיתה בחטאם של מחלון וכליון, שנטשו את ארצם בשעת מצוקה ו'בעלו למואב'. ודווקא המואביה, נוטשת את מורשת השנאה והניכור של עמה, נדבקת בעם זר, ומהווה אם לגרים ולמלכות דוד, שממנה יצמח הגואל שיקרא לאנושות כולה לקבל עליה מלכות שמים.

מה שנראה לעיני ההווה כ'שרשרת תקלות' – מתגלה בפרספקטיבה היסטורית כ'צמיחת גאולתנו'.

בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר