אגנוסטיקן דתי

לכבוד הרב ד"ר מיכאל אברהם
שלום רב,
אני מבקש להציג בקצרה את עמדתי ולשמוע את דעתך עליה.
לאורך השנים ניסיתי לבנות עמדה דתית שמבוססת על יושר אפיסטמי. כל פעם שניסיתי להגיע לוודאות מטפיזית נתקלתי בגבולות השכל. בעיניי כל דיון על הוכחות לקיום האל נע מגיע לבעיית ההגדרה: כל הגדרה של "אלוהים" הופכת אותו לאובייקט, ולכן שגויה (כל תואר שלו הוא שגוי, בין ההגדרה ״חכם״ או ״טוב״ או לא משנה מה. כל תואר שנתאר אותו, הוא לא תואר שאפשר לתפוס בו, מהסיבה שכל התארים שאנחנו מכירים הם תארים שנתפסים בחושים פיזיים, ואין כל אפשרות שיש משהו פיזי ששייך באל. ולכן היעדר הגדרה הופך את הדיון לבלתי ניתן להכרעה. לכן שניהם אינם אפשריים מבחינה לוגית. המסקנה היחידה האפשרית היא ענווה אפיסטמית. 
בנוסף, נניח ואפשר לתארו, עדיין יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. קראתי את כל ספריך הרב בשקיקה, אבל אני עדיין מרגיש שיש אופציה של אולי מדע שאנחנו לא מכירים (אני סטודנט לפיזיקה, וכן אני יודע שהרב ד״ר 🙂 ), או אפילו כל דבר אחר. 
וגם אם נניח שהוא קיים, הרב טען שסביר שהוא ירצה להתגלות לעם. אני אישית לא מבין את זה: מאיפה אני יכול לדעת איך ישות שאני לא מבין מתנהגת? אין שום סיבה לסבירות כזו…  
עמדתי כיום היא אגנוסטית, אבל עדיין אני דתי. לא בגלל התנכרות למסורת אלא מתוך הבנה שאין לנו גישה למטפיזיקה. אני מבין שפעם העולם חי בתוך תודעה דתית מלאה: עולם שבו האלים היו חלק מהנוף המחשבתי, ולכן חוקי התורה נתפסו באופן טבעי כמצוות אלוהיות במובן מילולי. בעיניי, אין זה פוגע בנצחיות התורה, להפך. בעולם מודרני שהוא בראש ובראשונה עולם חברתי, המשמעות של התורה מתבטאת כחוקי חיים חברתיים מוסריים (לא כולם מוסריים, אבל כולם גורמים למערכת הזו לעבוד) שמעצבים קהילה, אדם וזהות. נצחיותה איננה תלויה בשימור התפיסה המטפיזית של ימי קדם בהם האמינו באלוה כדבר של ממש (אנשים חכמים מאד גם. אלוהים היה ברור מצד המדע העתיק שהיום הוא פשוט נקרא פילוסופיה), והיום, לא כך עלינו להאמין בתורה, אלא בכך שהיא מסוגלת להתבטא באופן עמוק בכל תודעה אנושית. התורה האלוהית, היום מתבטאת חברתית. העובדה שפעם תפסו אותה בצורה אלוהית נובעת מהעולם שבו חיו, אין הכרח שגם אנו נאמץ מודל מטפיזי שנולד מתנאי תרבות אחרים לגמרי. 
בעבורי, ״אלוהים״ אינו ישות מטפיזית חיצונית אלא קטגוריה שמתקיימת בתוך מערכת התורה עצמה. הרי המקום היחיד בו ניתן לראות את קיום האל זה התורה. האל קיים כאשר התורה מתממשת, כאשר אדם הולך בדרך המצוות, המוסר והערכים שהתורה מציבה, רק כך הוא עצמו נעשה ״אלוהי״ יותר, לא במובן מיסטי אלא במובן של השתייכות אל המרחב הערכי שהתורה מגדירה כצורת החיים הרצויה. האלוהות, אם כן, היא שם קוד לדרך התורה כשלעצמה: האדם מקיים את התורה, ובכך הוא מפגיש את העולם עם מה שהתורה קוראת לו ״רצון ה’ ״. האלוהי מתגלה לא כמציאות חיצונית אלא כאיכות של חיים אנושיים שמבטאים את מהות התורה.

ובכמה מילים למה אני עדיין דתי, על אף שקצרה היריעה, למרות האי־ידיעה, התורה מציעה מסגרת שמעצבת אדם טוב יותר, פסיכולוגית, מוסרית, קהילתית. לא כי היא ״נכונה״ במובן מטפיזי, אלא כי היא רלוונטית, מגובשת ושורשית, ומצליחה לייצר חיים מלאים ומשמעותיים. היא דרך חיים, לא מודל מדעי. וכן, אם אדם מרגיש שהוא לא רוצה להיות חלק מהדבר המדהים הזה שנקרא דרך התורה, הוא מוזמן לא לקיים אותה. רק שאני בטוח שמי שילמד את התורה לעומקה יראה את היופי שאני מדבר עליו. אבל שוב, זה נידון אחר לחלוטין. 
אשמח לדעתך: האם יש דרך ליישב עמדה כזו בתוך המסגרת ההלכתית והאמונית, או שלדעתך היא סותרת את הבסיס?
תודה רבה