אהבה ושנאה

כתבתי על כך במאמרי על הרגשות.
לדעתי הפרשנות לדברי חז"ל (ייתמו חטאים ולא חוטאים) כאילו שהשנאה היא לרשעות ולא לרשע היא חסרת שחר. שנאה היא תמיד לאדם ולא לתכונה. אני שונא את הרשע בגלל רשעותו. מאידך, בגלל שיש סיבה לשנאה ייתכן מצב של שנאה-אהבה לאותו אדם: אני אוהב אותו כי הוא בני ושונא אותו כי הוא רשע. ומעבר לזה, אני גם מחוייב לו, הן מפני שהוא בני והן כמו כל אדם מישראל, ולכן עליי להוכיח אותו.
ראה כאן:

משמעות אפלטונית לרגשות בהלכה

אגב, בספרי על האפלטוניות של התלמוד (בסדרת לוגיקה תלמודית) אני מנתח את זה ברמה הלוגית-פילוסופית.