אהבה
בשתי עגלות וכדור פורח אתה כותב כי "ישנן אמירות, או התייחסויות (לא תיאורים), שכן יכולות להתייחס לדבר כשלעצמו, ולא לצורתו. אחד מן היוצאים מן הכלל הללו היא האמירה שדבר פלוני קיים" ובהערת שוליים אתה מוסיף כי "יוצא דופן מעניין הוא אהבה לאדם כלשהו. קשה להניח שמושא האהבה הוא אוסף התכונות של אותו אדם. מסתבר יותר שאוהבים את האדם עצמו, ולא את תכונותיו". האם הרב יוכל להסביר ביתר פירוט למה התכוון בדבריו? כיצד בתהליך האהבה מקבל האדם הכרה אל הדבר כשלעצמו שלא יכל לקבל לפני כן ואיזה סוג הכרה זו? והאם בעיניך הדבר נכון גם לגבי הרעיון של אהבת ה' (אל מול דברי הרמב"ם של יתבונן במעשיו)?
גם בהתייחסות שלך שם לנקודה הזאת אתה כותב ש"כשעסקתי בהבחנה הזאת לפני שנים מישהי מתלמידותיי העירה שלדעתה גם אהבה כלפי מישהו פונה לעצמותו של הנאהב ולא לתכונות שלו. התכונות הן הדרך להיפגש איתו, אבל לאחר מכן האהבה פונה לבעל התכונות ולא לתכונות, ולכן היא עשויה לשרוד גם אם התכונות תשתנינה בדרך כלשהי. אולי על כך אמרו חז"ל בפרקי אבות: "כל אהבה שתלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה. וכל אהבה שאינה תלויה בדבר – בטל דבר לא בטלה אהבה" אך עדיין לא הבנתי כיצד רגש אפלטוני יכול להיות מופנה כלפי מושא שאין לנו גישה אליו (הדבר כשלעצמו/החומר)? והאם לדעתך באמת שינוי בתכונות לא אמור להשפיע על מידת האהבה שלנו כלפי מי שאנחנו אמורים לחוש אותה?
בקצרה. טענתי היא שיש מפגש עם הדבר כשלעצמו דרך הופעותיו. האיש דרך מאפייניו ותכונותיו. לכן הקשר שנוצר נוצר באמצעות ודרך המאפיינים (הפנומנה) אבל אחרי שהוא נוצר הוא נוגע לנואומנה. לכן מכאן והלאה ייתכן שישתנו התכונות והוא לא ישתנה, ולפחות לא ייעלם. ייתכן שהתכונות ישפיעו על טיבו ובמקרים נדירים גם יפוגגו אותו לגמרי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer