אונאת ממון
לאחרונה אנו עוסקים בלימוד פרק "הכסף", ונשאלה לנו שאלה – האם והיכן חלים דיני אונאה בימינו?
מהתלמוד עולה שיש איזו חובה על המוכר והקונה לקבוע/לתת מחיר "הוגן", ועל חריגה קיצונית מדי ממנו מבטלים מקח או למצער מחזירים אונאה.
עלו בדעתי מספר מנגנונים:
א. במציאות הכלכלית של ימינו אין יותר משמעות להגדרה "מחיר הוגן" בשל טבעו הדינאמי יותר של השוק. אמנם זה נראה לי מנגנון חלש כי גם בזמנם היו יוקרא וזולא שהשתנו על פני פרקי זמן קצרים יחסית (גם אם לא כמו בימינו). ממילא, אין איש יכול לטעון שנתאנה, כי אין ביחס למה.
ב. במציאות של ימינו "כדי שיראה לתגר או לקרובו" לא רלוונטי כי לכולם יש גישה מיידית ל"תגר או קרובו" על ידי השוואות מחירים. אמנם זה נכון רק בעידן האינטרנט, ודומני שיהודים סחרו וקבעו מחירים כאוות נפשם גם לפני כן.
ג. המציאות של ימינו היא כזו שבה הכל יודעים שהסוחר משתכר הרבה מעבר למחיר שבו הוא קונה, והכל יודעים שיש פערי מחירים משמעותיים, וממילא כאילו התנו מכללא "על מנת שאין לך עלי אונאה", שהוא תנאי תקף כדעת שמואל וכמוכרע ברמב"ם ובשו"ע.
האם יש לך הסבר בזה (משלך או דעה רווחת בפוסקים), והאם יש עניין להיזהר בדיני אונאה במקח וממכר פרטיים, כגון כשמוכרים יד שניה וכדומה?
נכתב על כך לא מעט. ברור שהשוק היום שונה מהותית ממה שהיה בעבר. ראה למשל בערוה"ש חו"מ סי' רכז ס"ז:
עוד נ"ל דבר אחד מדבריו לקולא במיני סחורות שאין כל בעלי חנויות מוכרין אותם בשוה שיש משתכר הרבה
בסחורה זו ויש שמסתפק במועט אין שייך כלל אונאה למי שמשתכר הרבה כיון שדרך המסחר כן הוא כיון שיש
שמוכרים במקחים כאלו דהא הרא"ש ז"ל לא תלה הספק אלא משום דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה דאז יש
סברא לאסור ומשמע להדיא דאין כאן מוכרין במקח כזה אבל כשיש מוכרין במקח כזה אין בזה צד אונאה
ופשיטא שאין להביט על אותם החנונים המזלזלים במקחים ומוכרין בזול שמקלקלים לעצמם ומקלקלין דרכי
המסחר והם ישאו עון…
ועוד רבים כתבו שבמקום שבו יש מכירות בהיקפים גדולים (זה לא היה בעבר), בטווחי מחירים משתנים (גם על ציר הזמן והמקום לפי היצע וביקוש וגם לפי סוג החנות), ויש הבדל בין חנויות יוקרה לחנויות אחרות (שזה נחשב כמו סחורה אחרת) ועוד ועוד, לא שייכת אונאה.
ר' אשר וייס במשפטי ארץ ג (עמ' 344, 346):
נראה, שאף הרמ"א יודה לבית יוסף שבזמן הזה למוצרים רבים אין בכלל "שער". כיוון שערכם של המוצרים משתנה
"חדשים לבקרים" לפי ההיצע והביקוש. גם היקף המסחר עצום כל כך, וגורמים רבים משפיעים על המחיר כגון:
מוניטין, הוצאות שכירות, היקף המכירות, וכדומה, כך שבעצם ישנם מחירים רבים לאותו המוצר, ו"כל אחד קונה
כפי מה שחפץ".
נראה שרק במעט מוצרים שיש בהם מעין מונופול ורק חנויות מועטות מוכרות אותם, ניתן לקבוע מחיר מדויק או
ממוצע ולדון באונאת שתות. אבל לגבי רוב החפצים כמו פריטי לבוש, מכשירי חשמל ואלקטרוניקה, רכב משומש
וכדומה אין לדון דין אונאת שתות. רק כשהאונאה מופלגת בעליל יותר משישית מכל מה שמקובל בשוק, יש לדון דין
ביטול מיקח. היות שגם כיום אין זה מקובל להפקיע שערים באופן לא סביר, וכל מעשה כזה הוא בגדר גזל.
ביד שנייה לדעתי בכלל לא שייכת אונאה שהרי שם אין שער. הכל תלוי בסוג המוצר ובמצבו ועד כמה הוא זמין בשוק וכו'.
גם הסברא של בכדי שיראה לתגר היא נכונה מאד.
איני יודע אם צריך להגיע לתנאי של שמואל כדי להתיר. הדעת נוטה שכאן גם רב יודה. אני חושב שכמעט אין סיטואציה שבה האיסור הזה יתקיים. עדיין מוסרית ראוי לשמור על מחיר סביר בגבולות הגיוניים. ואולי כשהמחיר מעבר לגבולות הסביר יהיה ממש איסור הלכתי, כדברי תוס' על אונאה לקרקעות במחצית.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer