אינטואיציה ורגש

שלום הרב. אני מאמין בה׳ ובתורה יותר מתוך אינטואיציה ופחות טיעונים לוגיים (אמונה לא מושלמת אבל תמיד יש על מה לעבוד). עם זאת אני מאוד סולד מהרעיון היהודי של ״אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך״ – כלומר, בבסיס האדם הוא תולעת והדרך היחידה שלו להיות בעל ערך היא מול השם (על ידי מצוות) זה מתבטא בהגות יהודית וגם בהלכה. באופן כללי, הדת מראה לי שאין ערך לאדם עצמו ושהיהודי לא חי בשביל עצמו אלא בשביל לעבוד את האל. האם לדעתך זהו ספק שכדאי לברר, או איזו תאווה כדי לברוח? כמו אדם שפשוט משעמם לו מהמצוות אז הוא מחפש דרכים לכפור, או שאולי זה משהו עמוק יותר? אני ממש לא רוצה להיות אדם שבגלל התאווה והרגש שלו מחליט החלטות לא נכונות (ובינתיים אני כמובן לא מחליט, אלא מקיים מצוות כרגיל), ואני נמצא בספק האם מדובר בספק אמיתי או ניסיון בריחה מלהיות עבד השם כי רעיונות של ״לחיות בשביל עצמך״ מושכים אותי. ראיתי גם את הפילוסוף יוסף אגסי אומר שהמסורת היהודית היא מיזנתרופית ובבסיס אתה רימה ותולעה, ואני לא יכול להגיד שאני לא מזדהה עם זה.