איסורי הנאה

דומני שהערתי על כך במאמר. לשיטה שהם כן בבעלותו של אדם אין ראיה, כי האיסור הוא אריא דרביעא עליה אבל יש זכויות שימוש משפטיות (רק יש איסור להשתמש בהן). אבל לשיטת הרשב"א לכאורה יש ראיה לאידך גיסא. אף שיש לדחות שהוא לא הסיק את חוסר הבעלות מאיסור השימוש אלא פשוט כך הבין את הדין הזה.
זה מזכיר לי רשב"א אחר שהבאתי באחד הטורים שכתב שמותר לאדם להציל עצמו בממון חברו כי אין כאן גזל שהרי גם בעל הממון היה חייב לעשות כן. גם כאן הוא אינו מבחין בין זכות משפטית לחיוב איסורי. וצל"ע.