אמינות התורה שבכתב ומקומה ביהדות

שלום ניצן.

1. אכן לא סביר שזה השתמר במלואו, אם כי יש מנגנוני שימור די קפדניים. אבל קשה להאמין שלא נפלו טעויות. אלא שכעת עולה השאלה מה לדעתך אנחנו אמורים לעשות עם ההנחה הזאת? אם יש משהו שברור שהוא טעות – ניחא. אם הוא רק נראה לנו טעות – אולי גם ניחא. אבל הערכה כללית שנפלו טעויות לא משנה מאומה. בשורה התחתונה ההנחה היא שכל עוד לא הוכח שמשהו הוא טעות – חזקה שהוא המקור המחייב. ושוב, זה לא נובע מביטחון שזהו באמת המצב, אבל זו חזקה סבירה לנהוג על פיה במצבי ספק. כך פועלות חזקות בכל ההלכה ובכל מערכת משפטית. כשלא יודעים מה המצב הולכים אחרי ההערכה הסבירה ביותר, עד שיוכח אחרת. אמנם נכון שאם מקבלים הנחתך (וכאמור גם אני שותף לה) -זה מאפשר להתמודד עם פסוקים שמעוררים בעייתיות חמורה. יש מקום להנחה שהם לא היו במקור או השתנו. אבל כמובן צריך מאד להיזהר במידת הוודאות והראיות לכך שאכן יש כאן בעייה, ועד כמה אנחנו משנים ולעבר מה אנחנו משנים ומי משנה.
2. אני שותף גם להנחה השנייה שלך, אבל כאן רק חלקית. אכן רוב מה שבידינו לא ניתן מסיני. זה לגמרי ברור (הרבה יותר מאשר מה שכתבתי לגבי תורה שבכתב). מאידך, היסודות כן ניתנו שם (כמו כלי הפרשנות והדרש היסודיים). מכאן והלאה זו פעולה פרשנית ודרשנית אנושית. אבל זה גופא מה שהקב"ה ציפה כשנתן תורה. הוא נתן לנו כלי פרשנות כדי שנעשה בהם שימוש. לכן למרות שהתורה שבעל פה היא מעשה ידי אדם, עדיין היא מחייבת מכוחו של הקב"ה. זה כמו שר שמאציל סמכות על פקיד או מנכ"ל משרד (מה שקרוי בעולם המשפטי חקיקה משנית). ההחלטות הן של הפקיד, אבל הן מחייבות מכוחו וסמכותו של השר. ושוב, גם כאן אין ספק שנפלו לא מעט טעויות, ולכן כל הערותיי מהסעיף הקודם רלוונטיות גם לכאן.