בהקשר מאמרו של הרב על שיטת המאירי ביחס לגוים

לילה טוב הרב (התחלתי לכתוב בלילה עכשיו זה יותר לפנות בוקר טוב).
שמי יהודה ואני לומד בישיבת הסדר. בעקבות לימוד במסגרת הישיבה שסבב את הנושא של היחס לגוים יצא והחלטתי לנסות את כוחי בהבנת שיטת המאירי. חבר הפנה אותי למאמר זה של הרב ומצד אחד מאוד אהבתי את הלוגיקה איתה הרב פועל, וכן מצורת הניתוח הכללית, אבל לא לגמרי הסכמתי עם המסקנות. אני חושב שהסיבה היא הסדר בו נתקלתי במקורות. אני אנסה לתמצת את הבנתי בנושא השונה מהרב, ואביא כמה אנקדוטות שהרב לא הביא שלדעתי מביאים פתרונות פשוטים במעט מהפתרונות של הרב.
באופן כללי אני מסכים עם המסקנה שהמאירי אכן חשב שהגוים בזמנו פחות עובדי עבודה זרה מבתקופת הגמרא.
לעומת זאת איני מסכים שהוא התיר אותם לחלוטין. לעניות דעתי המאירי התיר את הסחר עם גויי זמנו אך ורק בדיעבד. המאירי בעצם עשה הבחנה בין איסורי היחס לעובד עבודה זרה, ובין התחייבותו של הגוי על איסור עבודה זרה. 
בעוד ששני מוקדי ההקלה שלו (אדיקותם של גוי אלו, וגדירותם בדרכי הדת) אכן יאפשר מסחר עם גוי במצב שאין לאדם אפשרות אחרת – כמו למשל במציאות חוץ לארץ שליהודים לא הייתה ברירה אלא לסחור עם הגוים (במאמר מוסגר אומר שהמאירי מתיר גם במקרה של הפסד ממוני בדיוק מאותה סיבה של הכרח).
לגבי זכותו של המאירי לעשות חילוקים כאלו בנוגע לגויי דורו הוא כותב בפירוש –
"יש מקשים בה מצד דבר שבמנין שאע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה ומתרצים שאף הם לא גזרו אלא לפי מה שראו במקומות שהרי שמואל אמר ז' ב' בגולה אינו אסור אלא יום אחד והלכה כמותו והילכך כל שנראה לפי המקום להתיר אף ביום האיד מתירין…" (בית הבחירה, עבודה זרה, ב עמ' א)
המאירי אומר בעצמו שנראה שעניין בטל טעם לא בטלה תקנה לא רלוונטי לאיסורים אלו, כיוון שגם האמוראים שינו לפי מציאות זמנם (באמת בהמשך המקור הוא מביא עוד ראיות שדינים אלו תלויי מציאות) הילכך גם הוא יכול להתאים את הדין אל תקופתו.
עדיין תשאל השאלה מניין המאירי הסיק ששני גדרים אלו יתירו עובד עבודה זרה במסחר? לעניות דעתי המאירי מביא מקורות גם לעניין זה.
לעניין האדיקות – המאירי בסוגיה העוסקת בדין שחיטת נכרי (חולין, יג עמוד א) מביא שם כתירוץ לשאלה מדוע שנקבל את שחיטתו של גוי כנבלה, ולא נאסור אותה לגמרי מחשש שהוא עובד עבודה זרה, את עניין האדיקות הפחותה של גויי דורו. המקור אותו הוא מצטט כדי לתמוך בדבריו הוא המקור המופיע שם בסוגיה "גוים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה ניניהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם". המאירי מבין את היתר זה שמדובר ברמת אדיקותם של אותם הגוים ורמת אמונתם (כדרך הרמב"ם).
ניתן להבין מכאן את הבנתו של היתר זה לגוים שבחו"ל דווקא – כיוון שרק לשם כשאין ברירה אחרת ויש צורך גדול – ניתן להתיר את אותם גוים לעניין מסחר והנאה, אך אין בכוונת דין זה להתירם מדין עובדי עבודה זרה בכלל.
לגבי הגדר השני אומות הגדורות, לעניות דעתי המאירי לומד אותו מדיוק מדין אחר. הוא מציג את דין זה בביאורו לדף כ עמוד א של מסכת עבודה זרה:
"ומ"מ פי' בתוספתא דוקא לגוי שאין מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה שכנו או חברו מותר שהוא כמוכרן לו הא כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלהות אין ספק שאף בשאין מכירו מותר וראוי וכבר אמרו שולח אדם ירך לנכרי:"
המאירי בעצם לוקח את אמרת התוספתא ומוציא ממנו עיקרון – מה גוי שמכירו שאתה יודע איך הוא נוהג, כך גם באומות הגדורות שאתה יודע איך נוהגות.
בעניין הצנזורה – הרב זיני כתב ספר בשם "חסד לאומים חטאת" בו הוא מוכיח (לטענתו) שאין סיכוי שהמאירי אכן חשב זאת על הנוצרים וחייבים להבין שמדובר בצנזורה שעשה בעצמו. אני לא מסכים על כל ההוכחות שלו אך יש כמה מהן שאני מאוד נוטה להסכים שמדובר בצנזורה. לדוגמא הקטע הבא:
"ומה שאמרו בגמ' נצרי לעולם אסור אני מפרשו מלשון נוצרים באים מארץ מרחק האמור בירמיה שקרא אותם העם נוצרים על שם נבוכד נצר וידוע שצלם השמש היה בבבל ושכל עם נבוכדנצר היו עובדים לו וכבר ידעת שהחמה משמשת ביום ראשון כענין ראשי ימים ומתוך כך היו קורין לאותו יום
 נצרי על שם שהיה קבוע לנבוכד נצר על צד ממשלת חמה שבו והדברים נראין וברורים:"
(בית הבחירה, עבודה זרה, ב עמוד א)
המקור הזה תמוהה מאוד. בעיקר כיוון שאין סיבה שאימרה זו תהיה נכונה – הבבלים/פרסים בתקופת הגמרא אינם עובדים את עבודת האלילים של נבוכדנצר, אלא עובדים בכלל את אמונת השניות (זורואסטריות היתה הדת המקובלת באימפרייה הסאסאנית שמקבילה לתקופת האמוראים) ומשום כך אין שום היגיון באמירה זו. נראה אם כן שבעבודת אל השמש ביום ראשון המאירי רומז ל"sun-day" הנוצרי הקיים בתקופתו, ובעצם רומז לצנזורה.
משה הלברטל כתב מאמר על צורת הפסיקה של המאירי. מתוכו הוא מקדיש פרק לעסוק בעניין זה של שיטת המאירי בנוגע לעבודה זרה.
הוא מסביר שכיוון שיש שיטה ברורה במאירי, ודירוג מסוים של חומרה שהוא עיקבי למדי, אין סברה לומר שזו צנזורה. הוא אומר את דבר זה מתוך העובדה שאף אחד אחר לא צנזר ברמת מורכבות כזו של ליצור שיטה פיקטיבית שלמה. מצנזרי הגמרא לדוגמא הסתפקו בלהחליף את אזכורי 'נכרי' ב'עכו"ם', ונראה שזה הספיק.
לדעתי בדברי שניהם יש אמת – הרב זיני אכן צודק בנוגע לקיומה של צנזורה במאירי – אך לא בנוגע להיקפה. המאירי אכן לא סבר שהנוצרים אינם עובדי עבודה זרה – הוא רק התיר את הסחר איתם, וגם זה בדיעבד. מעבר לכך הוא לא התיר את הסחר עם אנשי הע"ז עצמם – עם האדוקים, אלא רק עם פשוטי העם שמנהג אבותם בידיהם. פה נכנס עניין השיטה אותה מיפה הלברטל.
עוד הערה שמעניין לשים לב אליה – הלברטל מביא ראיות לפירוש הביטוי "גדורים בדרכי הדת" בצורה מעט שונה משל הרב. הוא מראה שקיימות התייחסויות נוספות בחכמי פרובנס האחרים לביטוי זה. הוא מסביר שגדורים בדרכי הדת משמעו שהם מאמינים בקיומה של אלוהות מסוימת שמתגמלת ומענישה לכאורה ללא התייחסות לעניין אלוהות מרובה או לא. לכן המאירי מביא גם את ראש הפילוסופים שאומר הרגו מי שאין לו דת – רק האמונה בקיומו של כח מעליך שיכול להעניש אותך היא זו שמאפשרת את המוסר.
לדעתי, ובזה אסיים, זה הבסיס של שיטת המאירי – המקום בו שני הגדרים שלו מתחברים. עמק השווה שבין האדוקים והבעיה הפולחנית, לבין הגדירות בדת.  בעצם ברגע שיש לך אדם שהוא גם מאמין באלוהות מענישה ומתגמלת, וגם אינה תופס אותה כאנושית, (חוסר הפולחן והדבקות בו, מנהג אבותיהם וכו') הוא נשאר כמעט בן נח. עדיין יש את הבעיה בחפצי הפולחן שלו, ולכן מבחינת המאירי ברגע שהבעיה תיגע ישירות בפולחן עבודה זרה הוא יאסור אותה.
הדבר שהתחיל כתגובה באתר הפך ל1000 מילים… מחילה. אשמח מאוד לשמוע את דעתך בנושא, ואם יש לך השגות מסוימת על המסקנות והאנקדות שלי.