בירור מול מנהג
הרב, יש לי בעיה- מצד אחד מאד חשוב לי לברר את מקור הדברים ולהבין את הדברים שאני עושה, זה עוזר לי במיוחד עם דברים שקשה לי איתם (בקיום או בשכל)- אחרי שאני מבין ומברר דברים יותר קל לי לקיים אותם. מצד שני, התחושה היא שהבירור שלי יכול להוביל רק לחומרא- אף פעם אין לבירור שלי משמעות לקולא, או אפילו סתם לשינוי של מה שקורה עכשיו (אפילו אם הוא לא מקל עלי)- כי לכל מה שאני נוהג כיום בפועל (וקשה לי איתו- ולכן אני מברר) יש חיוב מצד המנהג שבו- ז"א שלא משנה כמה אני מברר ומגיע למסקנה שמשהו שעשיתי עד עכשיו הוא שטותי או חסר ביסוס, אני חייב לנהוג בו כי ככה כולם עושים. וזה די מעיק עלי- גם מבחינת המוטיבציה לברר דברים לעומק… אני מבין שזו שאלה בעיקר לפסיכולוג, כי אם זה אסור, אז זה אסור. אבל הייתי שמח אם הרב היה יכול אולי לנסות למפות את התחומים שבהם אין לנו יכולת לגעת גם אם אנחנו חושבים שיש שם טעות [כל מימרא בגמ'? כל דבר שרוב ישראל עושים ונוהגים בו חיוב- לא משנה מתי הוא נוצר? (קטניות?), כל דבר בשו"ע- כי הוא התקבל ע"י רוב ישראל?], ובאיזה תחום יש יותר מקום למסקנות הבירור שלנו בפועל…?
תודה.
קשה לי להציג כאן מיפוי ברור. אני בסיום עריכה של טרילוגיה שהספר השלישי בה עוסק בין היתר בדברים אלו.
ככלל, לא כל מה שכולם עושים אוטומטית הוא אסור (אולי יש כאן מנהג הלכתי, ואם לדעתך זו טעות אז מבחינתך אולי המנהג לא מחייב, כי זה מנהג פסיקה ולדעתך אין לפסוק כך). מעבר לזה, יש מעט מאד דברים שכולם עושים.
אם תרצה להיות קונקרטי יותר, העלה שאלה אחת לדוגמה ונוכל לעסוק בה.
תודה. בקשר לדוג'- חבר אמר לי שהוא לא אומר את הבקשות הרחמן שבסוף ברכת המזון אחרי הברכה הרביעית- מפני שזה הוספה של חכמי הדורות אחרי הגמ' ואם הרמב"ם ברך את 4 הברכות ולא הוסיף בקשות, אז אפשר לסמוך עליו. לכאורה הוא צודק, אבל נהגו ישראל לברך את הכל, האם יש מה לעשות עם זה? כנ"ל הוספות מאוחרות ומזמורים בתפילה, או בברכת הלבנה וכו'… תודה!
אכן נהגו לברך גם את ההמשך (וכך גם לשאר הדוגמאות שהבאת), אבל זו לא הלכה מחייבת אלא מנהג. אלא שיש דין לשמור מנהגים, ולכן כל עוד אין לך סיבה פוזיטיבית לחרוג מהם איני רואה מדוע לעשות זאת. אם משום מה אתה חושב שזה מזיק או שגוי – יש מקום להקל.
ראיתי שרבים שאלו פה לגבי סמכות המנהגים אבל הייתי שמח אם בכל זאת הרב יסביר את מקור החיוב בהם- הבנתי שזה קשור לסמכות התלמוד ולכן בעצם השאלה היא גם על זה (כי נראה שעיקר הסיבה שאנו מחוייבים לכך זה משום שזה מובא בגמרא) האם חיוב דברים שנאמרו בגמ' הם ב'לא תסור'? (הבנתי שיש מי שאומר שלגמ' יש תוקף של סנהדרין- האם הרב מסכים?) ואם לא- האם זה קבלה שקיבלו הדורות הראשונים שלא לחלוק- מה המעמד ההלכתי של הקבלה הזו? האם יש לה מעמד הלכתי פורמלי בכלל?
סמכות המנהגים לא בהכרח קשורה לתוקף התלמוד. את התלמוד קיבלנו עלינו ויש לו סמכות כמו לסנהדרין. האם יש על כך "לא תסור"? איני יודע. אולי קבלת הציבור נותנת לזה ממש תוקף אפילו לעניין "לא תסור", אבל איני בטוח. ייתכן שהבסיס הוא אכן מנהג, אבל זו קטגוריה של מנהגי בית דין ולא מנהג שמתחיל "מלמטה".
ככלל, המנהג מחייב מכוח פסוק "אל תיטוש תורת אימך" (ראה פסחים תחילת פרק מקום שנהגו) ויש שראו בזה סוג של נדר.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer