במקום הפוסט הקודם
סליחה, משהו השתבש, זה המתוקן:
בס”ד
אמר הרמ”א (השני; טור 4):
”כשקורים לנו אירועים משמחים כמו הקמת המדינה זהו טריגר להודות לקב”ה על בריאת העולם ובריאתנו שלנו.”
ואמר ישעיהו (השני) בשם ה’:
”כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו”
ואמר ישעיהו (השלישי) משמיה דנפשיה:
”העמדה הדתית, ז.א. שאני מכיר את חובתי כלפי אלוהים, איננה נובעת מתוך זה שאני יודע שהוא ברא את העולם. משום שאם הוא ברא את העולם הרי זה אירלוונטי בשבילי. ואפילו אם תאמר שהוא מנהיג את העולם, מה פירוש הדבר הזה? שאני יודע או שאני חושב שאני יודע – ולמעשה מבחינה סובייקטיבית אין הבדל בכך אם אדם יודע או חושב שהוא יודע – שיושב זקן בשמים ומושך בחוטי העולם. זה מחייב אותי למשהו?!”
ואמרתי אני בפחות פאתוס:
אם הקב”ה ברא הכל לכבודו ולשם עצמו, והרב רוצה להודות לו על בריאתנו, הרי זו לכאורה הודאה על כך שה’ פעל כביכול מאינטרסים שלו עצמו.
בנוסף, כאשר ה’ דורש מאתנו קבלת עול מלכות שמים הרי הוא מחייב אותנו להקדיש את חיינו למען עבודתו, כאשר חיינו הם למעשה הסיבה שאנו מודים לו. האם אין כאן פרדוקס לוגי?
מסיבות אלו אולי ליבוביץ’ אמר את דבריו, אך קשה לי לקבלם.
מה דעת הרב בעניין?
לא בטוח שהבנתי את השאלות.
ההודאה והמחויבות והכרת הטוב האונטית לא תלויות באינטרס של הפועל (ראה מאמרי כאן באתר על הכרת הטוב). אמנם נחלקו בזה ר"ש ור"י בסוגיית שבת לגבי ההודאה לרומאים על שתקנו שווקים ומרחצאות וכו'. אבל זה לגבי הכרת הטוב המוסרית שאולי כן תלויה בזה.
לדעתי אנחנו לא צריכים להקדיש את חיינו לעבודתו אלא לחיות אותם כפי שראוי לחיותם. לשון אחר, החיים הם ערך לעצמו ולא אמצעי לעבודת ה'. הוא נתן לנו אותם לא כדי שנעבוד אותו אלא כדי שנחיה. אמנם במהלך החיים יש חובה לעבוד אותו (זו הצורה נכונה לחיות). וזהו שכתוב "וחי בהם", שהחיים הם מטרה לעצמה ולא אמצעי למצוות. התנא החולק שם ביומא שסובר חלל עליו שבת אחת כנראה סובר שהחיים אם אמצעי למצוות. וגם בשיטתו הראיתי כבר בכמה מקומות שאין הדבר כן.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer