בעניין שביתת בנו
שלום הרב,
בשיעורים האחרונים בפ"ת הזכרת את עניין שביתת בנו שזה אמור להיות ציווי הלכתי כמו ששביתת בהמתו זה ציווי הלכתי. חשבתי על הסבר לחלק בין השני הדברים, שהמקור לשביתת בהמתו זה הפסוק:
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר
בפסוק הזה לא מוזכר הבן, אלא רק הבהמה והעבד. לגבי הפסוק השני שבו כן מוזכר הבן:
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ
בפסוק הזה אמנם מוזכר הבן יחד עם הבהמה והעבד, אבל לא מוזכר עניין השביתה (למען ינוח), אלא רק עניין איסור המלאכה, ולגבי איסור מלאכה צריך מלאכת מחשבת שזה שייך רק באדם עצמו ולא בבהמתו/עבדו/בנו.
מה דעתך?
בברכה,
רעיון יפה מאד. לא חשבתי על זה. השאלה עדיין מה לומדים מהפסוק של בנך ובתך. אם אין שם חיובים ביחס אליהם (כי אלו איסורי מלאכה) אז למה הפסוק מתכוין?
כתוב ברמב"ם לגבי הפסוק הזה בהלכות שבת פרק כ הלכה א-ב
אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר +שמות כ"ג+ למען ינוח שורך וחמורך, אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף, ואם הוציא על הבהמה אף על פי שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה, לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור.
והלא לאו מפורש בתורה שנאמר +שמות כ'+ לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך, שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו.
לפי זה, אולי הכוונה בפסוק שאסור להשתמש בבהמה/עבד/קטן לצורך עשיית מלאכה? במקרה של קטן ועבד זה מתבטא באמירה שיעשו מלאכה בשבילך, ובמקרה של בהמה זה מתבטא בחרישה.
לזה בדיוק הייתי מצפה, אבל זה לא מובא בפוסקים. אפילו הרמב"ם שציטטת כאן לא כותב זאת לגבי בנו אלא רק לגבי בהמה.
אולי יש לחלק בין בהמה לעבד וקטן כי עבד וקטן הם בני דעת, ולכן לא שייך שאיסור מלאכה שהם עושים יהיה נקרא על שם מי שאמר להם (בניגוד לבהמה).
ועדיין הפסוק לא מלמד כלום לגבי בנו.
עכשיו מצאתי בהעמק דבר כך:
העמק דבר דברים פרשת ואתחנן פרק ה פסוק יד
למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. דוקא הני תרתי, דבנך ובתך דע"כ מיירי בקטנים כמש"כ הרמב"ן בפ' יתרו, וא"כ אין איסור אלא בדעבדי אדעתא דאבוה, אבל לצורך עצמם הקטן תולש ואוכל ואין האב מוזהר.
ועכשיו ראיתי גם ברמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה ז:
נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו, אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, והוא שיהיה עושה על דעת אביו, אבל מדעת עצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, ובדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד.
ברור. הרי זה דין מפורש בגמרא והזכרתי את זה בשיעור. אלא שהגמרא והראשונים שם לא תולים זאת בדין שביתת בנו, למעט הרשב"א (בתחילת פרק מי שהחשיך). זה בדיוק היה הקושי שלי.
וראיה שהרמב"ם עצמו מביא את הפסוק הזה רק בהקשר של שביתת בהמתו ולא מזכיר את שביתת בנו.
הגמרא שבת קכא:
אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין עליו להפרישו אמר רבי יוחנן בקטן העושה לדעת אביו דכוותה גבי נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל מי שרי נכרי לדעתיה דנפשיה עביד
בהו"א הגמרא לומדת מכאן דין כללי של מניעת איסור מקטנים, וזה מוכיח שאין כאןדין מיוחד בשבת של שביתת בנו. אמנם היה מקום לומר שבמסקנה התחדש שזה דין מיוחד בשבת, וכך כנראה למד הרשב"א. אבל מפט הגמרא לא נראה כך, שכן היה עליה להזכיר את הפסוק. ובאמת שאר הראשונים עדיין מסרבים לראות בזה דין מיוחד לשבת, ולא מזכירים שום דין של שביתת בנו (ומקשים מספייה בידיים וכו').
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer