ברכה על מצוות שגוי כשר לעשות

בפשטות הקשר בין כשרו תהמצווה בגוי לברכה כשהעושה הוא יהודי אינו כפי שכתבת (שבגל לשהגוי אינו יכול לברך מוכח שלא תיקנו ברכה). ההסבר הוא שאם גם גוי כשר בזה אז המילים "אשר קדשנו במצוותיו" אינן נכונות, כי במצווה זו הוא לא קידש דווקא אותנו. לכן אי אפשר לברך במצווה כזאת. את שאלתך הראשונה לא הבנתי. מי אמר שתמיד כשהמצווה היא רק בישראל שייך לברך? יש מצוות ששייכות רק בישראל ולא מברכים עליהן מכל מיני סיבות (למשל אם הן תלויות באדם אחר ועוד). אבל לולא הסיבות הצדדיות אכן בכל מצווה ששייכת רק בישראל צריך לברך. מה הבעיה בזה? לגבי הצעתך שקושרת את זה למצוות תוצאה, מצאתי כאן ברד"ל שהובאו דבריו בהערה 10 בחברותא שם: והרד"ל מוסיף לבאר שאם עשיית גוי פסולה מוכח שעשיית הציצית היא חלק מהמצוה ושייך בה ברכת המצוות, אבל אם עשיית גוי כשרה והיינו שתליית החוטים זה רק הכשר והכנה למצוה ואינה מצוה, לא תיקנו על זה ברכת המצוות. ועל דרך זה פירש בחידושי הרשב"א את מסקנת הגמרא להלן שברכה על עשיה תלוי אם ציצית חובת טלית או חובת גברא, ופירש רש"י שם שרב חסדא מחייב לברך מפני שסובר חובת טלית. והקשו על רש"י הרי רב חסדא פירש בעצמו את טעמו מפני שעשיית גוי פסולה? ותירץ הרשב"א שרב חסדא סובר שהעשיה היא מעשה מצוה והוכיח כן ממה שעשיית גוי פסולה ודוחה הגמרא שאין עשיית גוי ראיה על חיוב ברכה, אבל הסברא נכונה שהחיוב ברכה תלוי אם יש מצוה בעשיה. אבל כאמור לדעתי אין שום הכרח לומר זאת.