בשאלת הידיעה והבחירה
ב"ה
בשאלת הידיעה והבחירה הרמב"ם מיישב את השאלה לפי ההסבר המקובל (בשיטתו) שידיעתו לא כידיעתנו, למרות שיש כאן סתירה לוגית.
למרות שהרמב"ם עצמו מסכים לכך שיש נמנעות אלוהיות (וכן ר"י אלבו- כדוגמת האם אלוהים יכול לברוא אלוהים אחר).
נוסף על כך, בנושא של שלילת התארים עולה שלא ניתן לומר משהו על אלוהים (אם כי השלילה מקדמת אותי כמו שכותב ר"י אלבו),
אם כך, אם אינני יכול לומר כלום על אלוהים (תארים ולא עצמותו), מה מונע ממני לשתוק ולא לומר כלום או להגיע לכל מיני מסקנות (כדוגמת אלוהים לא יודע מה יהיה כי יש כאן סתירה לוגית), אם אני מניח שאינני מסוגל לתפוס את הלוגיקה האלוהית הואיל ואני חי במרחב של לוגיקה אחרת שמוטבעת בי בצורה אפריורית אם כן פשוט נשתוק ולא נאמר כלום, אלא פשוט ידיעתו לא כידיעתנו?.
או מנגד, אם אני מיישב את השאלות לכא' אני כן אומר משהו שכן בהנחת המוצא שלי אני אומר שאלוהים מחויב ללוגיקה שלי?
דווקא בגלל שהרמב"ם עצמו מסכים שיש נמנעות אצל אלוקים (כלומר הוא מחויב ללוגיקה. ובניגוד לדבריך, היא לא "שלנו"), המסקנה היא הפוכה מדבריך: הוא לא מיישב את הקושיא אלא מקבל אותה. כשהוא אומר שאין ידיעתו כידיעתנו הוא בעצם אומר שאת הידיעה במובנה המקובל אצלנו באמת אין לו. למה? בדיוק בגלל שהידיעה מראש סותרת לוגית את חופש הרצון, ולכן נמנע מהקב"ה לקיים את שניהם. הוא ויתר על הידיעה שלו כדי לאפשר את חופש הבחירה שלנו.
לגבי תורת שלילת התארים זה נושא כאוב. לדעתי אלו דברים חסרי משמעות, ולכן לא אוכל להסביר לך אותם.
כתבתי על כך בכמה מקומות. ראה בשתי עגלות ומדעי החופש, וגם בחיפוש כאן באתר.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer