בתי משפט ומשפט המלך
שלום רב !
לנוכח ההתנהלות הלקויה, המושחתת והפסולה של החברה החרדית, המבוססת על עסקנות, פרוטקציות, ומלחמות המכתבים של הרבנים, זה זמן רב שהנני מסתפק על הרלוונטיות של מערכת משפט חיצונית להלכה שתהיה מוכרת על ידה. אולם, אני מסתפק מאוד בכמה פרטים, אותם אציע לפני הרב.
כידוע, הר"ן, בדרשה יא, חידש ש"אפשר שימצא בקצת משפטי ודיני האומות, מה שהוא יותר קרוב לתיקון הסדר המדיני, ממה שימצא בקצת משפטי התורה". אך אין בכך חסרון כיון שיש למשפטי התורה "מעלה גדולה עליהם, מצד שהם צודקים בעצמם", ו"דבק בהם השפע האלוקי בנו". האחראי על אותה מערכת של חוקים הינו המלך, ואין חילוק בין מלך ישראל ולמלך עכו"ם כל עוד כוונתו לסידור המדיני. תפקידו של הסנהדרין "לשפוט את העם במשפט האמיתי צודק בעצמו, שימשך ממנו העניין האלוקי בנו, ישלים ממנו לגמרי סידור עניינו ההמוני או לא ישלים". חוק המלך נועד להשלמת אותו העניין "להשלים תיקון הסדר המדיני וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה". וכמדומה שמקור קדום יותר לגישה זו נמצא בדברי הרמב"ן בפירושו על התורה שמות טו-כה, לפיו "חוק ומשפט בשכם אינם חוקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות". אך לכאורה אין הרמב"ם מסכים עם הרעיון הזה רק לגבי דין רוצח, וכמו שהעלה האו"ש בהל' מלכים פ"ג ה"י.
ומכאן לשאלותיי:
- ביאור הר"ן למקומה של ההלכה בנושאים משפטיים תמוה ביותר, איזו משמעות יש "להדבק העניין האלוקי בנו", במצוות כמו דין חבלות או דין מזיק וכדומה? מאידך ההבנה שחוק התורה בענייני ממונות ובין אדם לחברו, אינו מספיק להשליט סדר מדיני הכרחי לקיום חברה מתוקנת, ולמניעת העוול והשחיתות מחייב עיון בדבריו אלו, והסקת מסקנות, מרחיקות לכת, לכאורה.
- האם, לאור הדברים האלו, ובצירוף דברי הפוסקים ששייך דינא דמלכותא גם במשטר דמוקרטי וכדברי החזו"א ב״ק סי' י' וחו"מ ליקוטים טז ה-ז והאג"מ חו"מ ח"ב סי' כט ועוד, קיים היתר ואולי אף מצווה לתת משקל רב למערכת בתי המשפט בארץ, שעל אף אי שלמותם, מועילים מאוד לתיקון המדיני, ואינם גרועים מחוק המלך של ימי הביניים עליו מדבר הר"ן. איך קיים לפי זה איסור לדון בערכאות (באופן שהם שואפים לצדק), הלא גם להם חשיבות רבה וזכות קיום במקביל לדין ההלכה.
- איך להכריע בשאלות המשלבות הלכה, אקטואליה ולא מעט אידיאולוגיה כאשר קיימות מחלוקות ראשונים בעניין? קשה לומר שגם במצב כזה הננו מחויבים לדון על פי כללי הפסיקה בספקות, שאם כן הרי שחוק התורה איבד את כל משמעותו, (לפחות בנושאים שאינם ענייני עבודת ה'), וגורר את שומרי המסורת לשיתוק מוחלט, ולהיותנו העם הקטן הסכל והטיפש עליו דיבר הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג סי' כו, כידוע.
- האם לאור זאת מותר להיות שופט בבית משפט ממלכתי, או שמא יש איזה שהוא חילוק בין דברי הר"ן למצב של ימינו שלא חשבתי עליו.
אני מתנצל על האריכות, אבל מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, וכמדומני שמדובר נושא חשוב מאוד.
לא הבנת את הר"ן. לדעתו (וגם לדעתי) מערכת המשפט ההלכתית לא באה להשיג צדק וסדר חברתי אלא חול העניין האלוהי, כלומר את האמת הדתית. בדיוק כמו יו"ד או או"ח. והרי זה גופא שמשפט ההלכה לא משיג צדק וסדר וצריך השלמות מורה לך שהוא לא מיועד להשיג זאת. להקמת מערכת שמטרותיה דתיות ולא משפטיות יש מחיר במונחי צדק וסדר משפטי רגיל, ואת זה משלים המלך. כיום יש שלטון חילוני שאינו מלכות, אבל אין סיבה לא להתייחס אליו כמערכת החולין של הר"ן. זהו בדיוק דינא דמלכותא גם אצל גוים.
מחלוקות הראשונים אינן רלוונטיות. יש להכריע לפי הבנתנו ולפי הנסיבות. כך גם אניני מתרשם מכל הפוסקים האחרונים שציטטת. אדם צריך לגבש עמדה משלו. אני גם לא מבין מה הבעיה ליישם כאן את דיני ספיקות (אף שלדעתי אין שום צורך בזה, כאמור).
בהחלט מותר להיות שופט בבימ"ש כזה, וגם מותר וצריך להיזקק לו ואין בזה איסור ערכאות. אבל לא הלכתית אלא פרקטית. ראה מאמרי https://www.google.com/url?client=internal-element-cse&cx=f18e4f052adde49eb&q=https://mikyab.net/%25D7%259B%25D7%25AA%25D7%2591%25D7%2599%25D7%259D/%25D7%259E%25D7%2590%25D7%259E%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%259D/%25D7%25A2%25D7%259C-%25D7%2590%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%2593%25D7%2595%25D7%259B%25D7%25A1%25D7%2599%25D7%2594-%25D7%259E%25D7%2595%25D7%2593%25D7%25A8%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%25AA-%25D7%25A7%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%25A6%25D7%2595%25D7%25AA-%25D7%2595%25D7%25A9%25D7%2599%25D7%259E%25D7%2595%25D7%25A9/&sa=U&ved=2ahUKEwiut_GcweSEAxWtU6QEHUGED1EQFnoECAgQAQ&usg=AOvVaw3acmjB75S6ZmgiRvxOmQx5
וכן בטור 448 ובכל הסדרה שם.
את דברי הר"ן הבנתי, את משמעות דבריו לא הבנתי, ושאלתי היא במה יש עבודת ה' לפסוק דין שלא מאפשר חיי חברה תקינים ? את עמדתך (במאמר שצירפת) על המחויבות הגמישה להלכה, אין אני מבין כלל. אם אין בדיני ההלכה מחויבות מוחלטת מה לנו להתעסק בה כלל, נדון בכל דבר על פי שיקול דעתנו ונהפוך את היהדות לפולקלור וגמרנו. אמנם ברור שיש שיקולים חיצונים או סברות שמוציאות לפעמים את ההלכה מן הרובד המעשי או גורמות לחידוש דין, אבל הדבר תמיד נעשה מתוך פרשנות, ולא "כפי הבנתנו את הנסיבות". אם משוכנעים שדרכי התורה הן דרכי נועם, הרי שבהכרח היא לא התכונה שחוקיה יובילו לאסונות ועל פי זה שייך לדון בכל סוגיא, מתוך דברי הראשונים והאחרונים, להכריע כמו הדעות הסבירות יותר ולעיתים אף לחדש סברות. זו לדעתי עמדת הראשונים, שחידשו חידושי דין להקל כדי להתאים את ההלכה למציאות המשתנה.
אבל אם אין לנו מחוייבות לדברי הפוסקים מדוע שנהיה מחוייבים לדברי חז"ל, וכי אם מסתבר לי שפרי הדר הוא לא אתרוג אלא רימון או תמר, יהיה לי לנהוג על פי עמדתי ?!
ועוד, לשיטתך שאין המוסר תואם את ההלכה [שלא כדעת הרס"ג, ומסתבר שגם לא כדעת הרמב"ם] בצורה שיש לך שתי מערכות הכרעה, כשאחת מהן אוניברסלית וחיצונית ליהדות, איך אתה מסביר את השיקולים של סבירות בפסיקת ההלכה, וכי אין המוסר הדרגה הגבוהה ביותר של טיעון הסבירות ?! הלא יוצא מצב אבסורדי בו ההלכה שאינה מוסרית מכניסה לתוכה שיקולים אנושיים אף שמהותה סותרת את השיקול הגבוה ביותר של האדם: המוסר.
ובכלל, למה להיות מחויב למשהו לא מוסרי ולא הגיוני, שאפשר למחוק משיקולים 'פרקטים' ?
מה הגבול בין התחום בו יש לנהוג על פי ההלכה והתחום בו יש לנהוג על פי הסבירות. וכי נראה לך "נורמלי" להסתובב עם ארבעת המינים, או להטיל חוטים בבגדנו ? הלא כל דיני התורה הופכים אותנו ללא נורמלים. ואם הקושי ליישם הוא המכריע, שוב אין כלל מצווה להתמסר למיתה על קידוש ה'.
לא כמתריס אני שואל, אלא כתמהה וכחולק …
ראה טור 456 על הלכה ומוסר. אתה מניח שיש מחויבות רק לערכי מוסר, ולא היא. מעבר לזה, המחויבות לא מבוססת בהכרח על הבנה.
אם יש לי אמון בנותן התורה אז אני מאמין לו שיש ערך במעשים הללו גם בלי להבינו. כמו הוראות זל רופא שאיני מבין. חוצמזה, אני מחויב להוראותיו גם בלי שיש בהן תועלת כי הוא ברא אותי ואת העולם (ראה מאמרי על הכרת טובה פילוסופית).
לגבי הסבירות, הפניתי אותך לטורים הנ"ל. אי אפשר לחזור על כל התורה על רגל אחת.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer