גניזה לעיתונים ועלונים.

יישר כח.
הרב מלמד עשה חשבון של % כמה מהעלון דברי תורה וכמה דברי חולין. וזה חלק מהכרעתו.
שאלתי : רב מסוים כותב מאמר ארוך ששלפי דעתו ראוי לנהוג כך וכך.. ולומד את זה מהפרשה, או מספרי ההלכה.
אבל לעיתים איש ישר יבחין שהוא טועה ומטעה, ומה שמציע לעשות זה הפך ההלכה, הפך היושר, היפך ההיגיון. הפך התורה. היפך רצון ה'…
פשוט עקום בעקמומיות נוראה.
האם מאמר כזה [ר"ל, ויש לא מעט…] נחשב באחוזים של הדברי תורה או באחוזים של החולין ?
ואני שואל על מקרים מובהקים לא גבוליים. וזה כפול 30-40 עלונים שנמצאים באולם התפילה בחדרי הלימוד בעזרות הנשים וכו' סך הכל לא מעט כסף דורשים במתקן הכחול…
נשמח לתשובת כב' הרב.

אין קשר לשאלההאם לדעתך אלו דברים נכונים או לא. זהו דיון תורני.

יישר כח.
שאלתי : האם יש גבולות כלשהם מתי זו סתם דעה פרטית [לא הגונה לא צודקת לא ישרה בטח לא תורנית] או שכל מה שיכתוב מישהו שיש לו תואר רב זה יחשב לדברי תורה ?
ומה הדין אם הכותב אינו מוסמך לרבנות אך הוא דר' לתנ"ך תושב"ע או מחשבת ישראל, או לא דר' אבל מצוי בתחום כגון מורה להנ"ל, מה שיכתוב גם יכלל בכל מקרה בתור דברי תורה ? יש גבולות כלשהם שהרב מסכים שהם מחוץ לספירת % הדברי תורה, ונחשבים לדברי חולין ? או סתם מאמר\פרשנות\הטפה פוליטי ? [אני אולי קצת מתעקש, אבל לעניות דעתי חלק נכבד של המאמרים בחלק מהעלונים שייך לגבוליים]

אם אתה רוצה לומר שכתובות שם המון שטויות, אני לגמרי מסכים. אם אתה רוצה לומר שמנצלים את העלונים כדי לדחוף אג'נדות פוליטיות, אני גם מסכים.
מעבר לזה, לדעתי דיון במחשבה או באגדה אינו תורה בחפצא ולכן לא טעון גניזה גם לשיטות שלמדנות טעונה גניזה..
ועדיין מי שדן דיון הלכתי ומציג את שיטתו זו תורה, גם אם הוא טועה. אם זו לא תורה והוא מציג זאת כך סתם אז לא.
אין לי הגדרה ספציפית יותר לגבול הזה, ואני לא חושב שאפשר להציע הגדרה כזאת. אם תרצה להעלות דוגמה ולדון לגביה, אפשר. אחרת, סיימתי.

בס"ד ב' זיו תשא"ף

לגבי החילוק של הרב מלמד בין 'רוב דברי תורה' ל'מיעוט' -המנח"י מדמה את העיתונים לאיגרות שכתובים בהם פסוקים דרך צחות שאין בהם קדושה, וכן עיתונים המיועדים לחדשות שדרך אגב מוזכרים בהם דברי תורה, שלא נכתבו כדי ללמוד בהם.

נראה איפוא שכאשר יש בעיתון מדור מיוחד לדברי תורה, ובפרט כשהעיתון יוצא ע"י יראים שכוונתם בוודאי באותו מדור שיהגו בהם כדברי תורה – הרי שלאותו מדור שנדפס לשם ד"ת – יש קדושה וטעון גניזה.

וכן מביא המנח"י (סי' יח, או כ') בשם ס' ירושת פליטה (סי' כט): 'דכל זה בנכתבו לצורך חול, אבל הרבה פעמים מדפיסים בעיתונים … גם דרשות ודברי אגדה ומאמרי חז"ל ודינים ווכדומה, ומכל שכן בעיתונים של היראים דכוונתם ללמד מהם מוסר ויראת שמים – דבוודאי דין כתבי הקודש להם ואף אם נכתבו בלשון המדינה'.

עוד הביא המנח"י בשם שו"ת זקן אהרן (ח"ב סי' ע) שאפילו אם נקל אחר שנדפס שאינם טעונים גניזה – אך איזה היתר יש להדפיס דברי תורה שיבואו לידי איבוד וביזיון?

וראוי היה לבעלי העלונים לעשות כמנהגם של כמה עיתונים חרדיים שמסמנים את הדפים הבודדים הטעונים גניזה, וכך מאתר הקורא בקלות ובמהירות את הדפים שבהם יש דברי תורה.

בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

אגב, עצם הבאתם של העלונים לבית הכנסת היא מכשול, שנכשלים בקריאתם בעת התפילה וקריאת התורה. מנהג נאה הנהיג הרב אהד קרקובר בכוכב השחר, שעשו מיתקן לעלונים ליד המכולת, ומשם לוקח אותם המעוניין הביתה, ואינם נכנסים כלל לבית הכנסת.