דואליזם אינטראציוניסטי

ברור שאתה צודק. כנראה לא הבהרתי מספיק- כמובן שרעב נוצר על ידי המוח, אבל הרעב גורם לי לעשות דברים כמו לחפש אוכל. כאב נגרם על ידי דברים פיזיקליים, אבל גורם לי למשל להזיז את היד.
מקווה שעכשיו ברור יותר

אבל גם הפעולה הנגרמת יכולה להתחולל מהגורם הפיזי, והתחושה הנפשית רק מתלווה לזה.

נתסכל על זה כך- חלקיק x גורם לתחושת רעב, שגורמת לחלקיק y לנוע והוא גורם ליד שלי לגשת לאוכל. כך, תחושת הרעב בעצמה גורמת לחלקיק פיזיקלי לנוע, בלי ששום גורם פיזיקלי גרם לו לנוע.
לפי מה שהבנתי מתשובתך, אתה מציג תמונה אפיפנומנליסטית (ולא אינטראקציוניסטית), שבעצם אומרת שרק דברים פיזיקליים גורמים לדברים פיזיקליים (אני משאיר בצד רגע בחירה חופשית), והתחושות רק נוצרות על ידי הפיזיקה אבל לא גורמות למשהו פיזיקלי.
אם זאת עמדתך, אז השאלה שלי מתייתרת ואין בעיה של עודף הפרה של חוקי הפיזיקה.
האם זוהי עמדתך?

עמדתי שבחירה נעשית בגרימת הרוח. לגבי השאר אפיפנומנה היא בהחלט אופציה, אבל אין לי דעה אם ועד כמה היא נכונה.

מעניין. ג'ון סרל שם את התנגדותו לאפיפנומנה במילים הבאות: "אנחנו באמת אמורים להאמין שאף אדם ואף בעל חיים במהלך כל האבולוציה, מעולם לא שתה כי היה צמא?".

אתה לא חושב שיש מחירים אינטואיטיביים גדולים מדי להגיד שייתכן שכל המצבים הנפשיים שלנו לא גורמים לנו לעשות דברים? מעולם לא שתינו כי היינו צמאים, לא אכלנו כי היינו רעבים, או לא ישנו כי היינו עייפים. כמובן, גם מעולם לא התלבשנו בגלל שהיה לנו קר, או מעולם לא חייכנו כי היינו שמחים.

נראה לי שבגלל המחיר הכבד, יש להחזיק באינטראקציוניזם, ולא באפיפנומנליזם. מה דעתך?

אין טעם להתווכח על מינוח, אבל לדעתי אינטראקציוניזם מתאר גם את מה שאני מדבר עליו. כל עוד יש השפעה הדדית, גם אם זה רק בנקודות בחירה, זהו אינטראקציוניזם. לגבי כל מה שמעבר לזה, ישנה אינטואיציה כזאת גם אצלי, ולכן כתבתי בצורה לא מחייבת שזה פתוח. אין לי בעיה עקרונית לקבל את טענתם של המטריאליסטים בכל מקום שאינו בחירה. זה לא ישנה את תפיסתי העקרונית ולא מאיים עליה.

כמובן אני לא מדבר על מינוח. אני משאיר בצד את כל מה שקשור לבחירה, כי כאן באמת אין לי בעיה ואני מבין את המהלך שלך. אני מדבר כרגע על מצבים נפשיים בעלי קוואליה, כמו עצב, רעב או קור. למרות שטיבם לא משנה לתפיסתך העקרונית (שכן ערכים זקוקים לבחירה חופשית, וזה מה שחשוב), יש פה שאלה פילוסופית מסוימת (גם אם היא לא משפיעה על התנהלותנו והאמנותינו על אלוהים או על ערכים).
בנוגע אליהם, אפשר לקבל (1) אינטראקציוניזם (כאמור, ללא קשר לבחירה, אלא של מצבים נפשיים בעלי קוואליה על הפיזיקה ולהיפך), או (2) אפיפנומנליזם לצד אחד, כלומר אי השפעה סיבתית של צד אחד (פיזיקלי לנפשי קיים, אבל לא להיפך), או (3) בכלל לומר שאין פה תופעה שונה ושמצבים נפשיים הם פיזיקליים לגמרי.
לפי מה שהבנתי, אתה דוחה את 2 בגלל אינטואיציה בריאה (שקיימת אצל המון אנשים ופילוסופים) שצמא גורם לשתיית מים, שמחה לחיוך וכולי. זה משאיר אותנו עם 1 ו-3.
1 מחייב אותנו לומר שכל דקה יש חריגות מהפיזיקה, באופן בלתי פוסק ויומיומי אצל מילארדי יצורים (ואולי מאות מילארדי יצורים, שכן גם לחלק מבעלי החיים יש מצבים נפשיים בעלי קוואליה, תחת הנחה סבירה כמובן).
חיוב זה הינו מוטיבציה לזנוח את 1 וללכת ל3, ופשוט לומר שאין חריגות כל כך גדולות מהפיזיקה (כאמור, חוץ מבחירה חופשית), ובעצם המצבים הנפשיים שלנו הם פיזיקליים. זה דורש מאיתנו כמובן להאמין שקוואליה היא משהו פיזיקלי לחלוטין (למשל, הגחה חזקה או תיאוריות אחרות).

לאן אתה נוטה יותר? אני חושב שמה שכתבתי הכרחי- 1 מחייב חריגות יומיומיות מהפיזיקה בסקלות של מילארדים, ו-3 מחייב האמנה בתאוריות מוזרות כמו הגחה חזקה או אחרות (למשל תאוריות ייצוגיות שמנסות להעמיד קוואליה על קשר סיבתי בין מצבי מוח לאובייקטים בעולם).

כתבתי את תשובתי בצורה מאד ברורה. אני לא מבין על מה הדיון.

משום מה אני לא מבין ממה שכתבת עד כה את תשובתך. תוכל לחזור עליה בהודעה נוספת, בהקשר לתגובה האחרונה שלי?

לגבי כל מה שמעבר לזה (לנקודות של בחירה), ישנה אינטואיציה כזאת גם אצלי, ולכן כתבתי בצורה לא מחייבת שזה פתוח. אין לי בעיה עקרונית לקבל את טענתם של המטריאליסטים בכל מקום שאינו בחירה. זה לא ישנה את תפיסתי העקרונית ולא מאיים עליה.