דילמה הלכתית-מוסרית

אשמח לעמדתך לגבי סיטואציה מסויימת שבעבר הייתי פוסל מבלי להסתפק, וכיום אני חצוי בה, עקב הסתכלות יותר מאוזנת לפיה אולי יש לתת מקום לשיקול חוץ הלכתי. אשמח לדעת איך היית ממליץ לנהוג בה (או לפחות מה השיקולים שהיית מכריע לפיהם).
 
אני ראש מדור בצבא
 
משרת תחת פיקודי כיום ראש צוות, שאינו יהודי ע"פ הלכה (להבנתו הוא 'חצי יהודי' כי אביו יהודי), שכעת בא בקשרי אירוסין עב"ג מהיחידה, ש(לפחות חזקה ש)הינה יהודיה.
 
להגיע לחתונתו מהו?
 
ברור מצד אחד שאני לא שמח מהסיטואציה שנוצרת והיא לא בדיוק עילה לחגיגה ברמה ההלכתית והתורנית האובייקטיבית;
 
מצד שני, אם אני מנטרל את המימד הזה, הרי ש
א. מדובר במישהו שיש בינינו יחסי מפקד-פקוד, הערכה מסויימת.
 
ב. הקונסטלציה בה הוא נמצא ברמה האנושית, אינה מבחירתו. לא זהותו וגם לא שירותו תחתיי דווקא. בחירתו הסתכמה בלהתגייס ולשרת.
 
כך שבניטרול ההיבט ההלכתי, אין שום הצדקה חברתית נראותית וגם אובייקטיבית להיעדרותי מ"חתונתו". זה לא רק חריג בכל קנה מידה ולא יותיר מקום לספק שהשיקול ההלכתי דחק והכריע מראש את השיקול הטבעי והמתבקש מהסתכלות על יחסי מפקד פקוד בלבד.
 
אם התשובה לשאלה איכשהו תלויה במיקום ובהנחות המוצא האישיות שלי, אז קשה לי לשים אותן על סקאלה ולכן אשמח לשמוע לפחות שיקולים להכרעה, אבל אתן מקרה להמחשה:
 
 הקפדתי לאורך שנות שירותי לשמור נגיעה גם מאפילו לחיצות יד פורמליות לנשים בסיטואציות צה"ליות שונות; לצד זאת, עם השנים והיכולת לעשות הבחנה מושכלת ורציונלית בהתאם לסיטואציה – הפסקתי להימנע מלהעניק דרגה אישית שלא דרך שליחה-חיילת (כי זה רק מגע בפיסת בגד משוך, לנעיצת סיכה).
כמו כן בחרתי לאחרונה ללחוץ יד מושטת גם לנשים (לצד הגברים) בפרידה במפגש עבודה בחו"ל, היכן שברור לי שאין מודעות לנושא שמירת נגיעה והדבר יתפרש כגסות וכיו"ב ואשר על כן ראיתי לנכון להעמיד את ההחלטה על לחיצת היד על שורת הדין (שלמיטב הבנתי, לחלק מהדעות אינה אסורה בכזה מקרה. לפחות זו ההסנה שעמדה בבסיס החלטתי באותו רגע).
 
תודה,