דעה (הלכתית) שנשכחו נימוקיה
אדם פועל על פי דעתו ולא על פי דעת אחרים גם אם הם חכמים ממנו, כך פועלים כולם והצעת לזה הצדקה בטור בעבר. מה לגבי דעה שנשכחו נימוקיה. נניח והגעתי למסקנה פילוסופית או מוסרית או הלכתית (נניח שאני בר הכי) או עובדתית כלשהי. חלפו האביבים חצי מאה עברה ואני עדיין זוכר את מסקנתי שלי אבל כבר כמעט מאומה מהנימוקים. מה ההצדקה כעת לסמוך על מסקנתי בעבר? או שבאמת 'אני בעבר' הוא סה"כ עוד עמדה בגלריית העמדות ובהווה מחוסר ידיעה סביר לבחור בדעה של המומחה ביותר וכדומה.
מובן שאם אני מעריך שמנגנון הדעה שלי בסה"כ יציב (או: מקובע) ואם אעיין שנית אז אגיע בסיכוי גבוה שוב לאותה מסקנה אז זה כאילו עיינתי והגעתי. אבל מה אם אני לא בטוח לאיזו מסקנה אגיע? ואם כבר תש כוח שכלי ואין לי אפשרות עקרונית לעיין מחדש בנושא המורכב? לפחות מבחינה הלכתית, ועל פי שיטתך לעניין האוטונומיה בהלכה, השאלה מוגדרת היטב: האם "הדעה שלי" היא רק דעה שאני כעת מחזיק בה בצורה מנומקת או מעריך שאם אעיין שוב בנימוקים אז עדיין אחזיק בה, או שאפילו אם אין בידי את הנימוקים וגם אין לי מסוגלות עקרונית לשלוט בהם מחדש עדיין זאת "דעתי" כפי שהתבררה בעבר ואני צריך (הלכתית) לנהוג על פיה.