דעת האישה בקידושין

ערב טוב הרב,
א. אם מצב אישה ללא גבר הוא קשה וכמעט בלתי להסתדר כך – היא מוכנה הרבה יותר בקלות להתפשר (כמו למשל נישואין למנובל ומוכה שחין).
ב. לכאורה בימינו שלאישה יש עצמאות גדולה יותר, ממילא גוברת ההערכה שמה שאמרה 'הן' זה רק מס שפתיים כדי להציל את עצמה! נראית לי סברה פשוטה, שאם אדם לוחץ אותי ואני צריך הצלה דחופה – מאוד סביר שאני אומר לו כן בשביל 'לעבוד עליו'.
ג. מדוע הגמרא הסתפקה במצב של הכלב ולא הסתפקה כשתליוה וקדיש?

ד. שאלתי על נאמנות כבי תרי הייתה, האם יכול להיות שהספק של הגצרא קיים מולנו אך בגלל עדות של האישה שאומרת במפורש שלא התכוונה כלל להינשא לן אלא רק לחלץ את עצמה – אולי תוכל להיות נאמנת לנו בכך.

א-ב. אומר שוב שאין שום קשר. השאלה האם אישה שנמצאת במצוקה ונענית לקידושין נענית לזה ברצינות או לא. אין שום קשר לשאלת התלות של אישה בגבר באופן כללי.
ג. כי בתליוה וקדיש זה לא תמורה למשהו אחר.
ד. זו לא שאלה של נאמנות כעדה אלא של בע"ד שטוען משהו (טענת מודעא). אין כאן דיון בנאמנות שלה ובשאלה עובדתית אלא שאלה נורמטיבית לגבי מעמד הלכתי של היענות תחת לחץ.

הרב, זו איננה בדיוק שאלה נורמטיבית גרידא, שהרי מנסים לברר לכאורה מה באמת הייתה דעתה: האם באמת מוכנה להתקדש בשביל שיצילו אותה, או שמא ניתן לאמוד שכל אמירתה היא רק מס שפתיים.
הרי, אם היא תאמר לפני המקרה לשני עדים שהיא לא מתכוונת להתקדש – וודאי שלא נאמר שהסכימה. כלומר, כשאנו עוסקים בשאלות אלו הגמרא מנסה לרדת ל'פסיכולוגיה' של אותו אדם – האם אמירתו הייתה רק מס שפתיים.
וגם לשון הגמרא הוא "גמרה ומקניא ליה נפשה" – משמע שזו שאלה של אומדן דעת, האם אישה באמת מסכימה בליבה באופן זה.

[ ועל כן, אם נוכל להעריך שבאופן מאוד גורף אישה לא מוכנה להתקדש בכה"ג – אין סיבה שתהיה מקודשת, שהרי תהיה לנו הערכה עקרונית שזה לא רציני.
דומה הדבר למקרה אחר בו אדם גנב מאישה את החפץ בשוק, ואז מקדש אותה בחפץ זה – רק אם היו שידוכין אנחנו חוששים לקידושין, אך סתם כך הערכה היא שאמרה 'הן' רק כמס שפתיים כדי לקחת חזרה את הגזילה!]

היא בוודאי מוכנה להתקדש בשביל שיצילו אותה. וכי לדעתך היא מוכנה למות כדי לא להתקדש לו? השאלה האם מוכנות כזאת נחשבת אכן כמוכנות אמיתית.

אם כן מהו הצד השני של הגמרא שלא מקודשת כי הוא חייב להציל אותה?
הרי גם אם יש מצוות 'לא תעמוד על דם רעיך' – סו"ס אם הוא לא יקיים מצווה זו וודאי שתסכים להתקדש ובלבד שלא תמות, אז מה ספק הגמרא?

מכאן לכאורה מוכח שאנחנו מחפשים משהו 'יותר' מאשר מס שפתיים באונס גמור – רצון כלשהו שמעבר לרצון להינצל גרידא.

אחזור בפעם הרביעית: הספק של הגמרא הוא האם התרצות כזאת נחשבת כהתרצות. זו שאלה נורמטיבית ולא עובדתית.

האם ניתן להסיק מכך על תפיסת התורה את מוסד הנושואין? שאם ההלכה רואה בנישואין כאלו שבר לגיטימי (ומדאורייתא אפילו באונס גמור) הרי שזה נגזר מתוך תפיסה שבעצם יש כאן הסכם ממוני גרידא בלא שום התחשבות בצשדים ושיקולים מהותניים.

ההלכה רואה בקידושין חוזה ככל חוזה אחר. תוכן החוזה הוא ייחודי כמו שבכל חוזה יש תוכן ייחודי. אמנם יש גם מגבלות על החוזה (מקדש על מנת שאין שאר כסות ועונה, איסור ערווה וכדומה) המסוים הזה. לכן תחולת הקידושין היא כריתת חוזה, והיא תלויה בהסכמת הצדדים.