דעת כתנאי לחיוב במצוות למ"ד מצא"כ
שלום עליכם.
ידועה מח' האמוראים בר"ה כ"ח. אם מצוות צריכות כוונה. והנה דעת מאן דאמר שאין צריכות כוונה היא שכל שעשה אדם את הפעולה, אפילו תקע לשיר, יצא ידי חובתו. ולכאורה הביאור בזה הוא שעיקר רצון ה' שיעשה את הפעולה מצד עצמה, אף ללא תודעה של ציווי ועשיית רצון ה'. ואף שודאי יש ערך לעשיית המצווה מתוך תודעת ציווי גם לשיטתו (ולחיי אדם בקיצור חרדים מצווה י' אף מצווה ע"ז מולעבדו בכל לבבכם), מ"מ עיקר הרצון הוא שיעשה את הפעולה.
והנה כולי עלמא מודו שאם אכל מצה בעת שטותו ונתרפא חייב לחזור ולאכול, ולכאורה זה לפי שבעת שהיה שוטה היה פטור מכל המצוות, וכיוון שלא היה בר חיוב אין לפעולתו ערך של מעשה מצווה. ולכאורה למ"ד מצוות אין צריכות כוונה אינו מובן, שכיוון שעיקר רצון ה' הוא שיעשה את הפעולה -וזה הלא שייך גם במי שאין בו דעת- ומדוע לא יצא?
ואין לומר שללא דעת אין אחריות ואי אפשר לצוותו, שהרי עיקר הרצון אינו שיעשה את המצוות לאור הציווי אלא שיעשה את הפעולה לכשעצמה, כנ"ל. ולפי זה מושג ה"מעשה-מצווה" אינו נעוץ בציווי, שהרי גם בלא הציווי שייך לעשות רצון ה', אלא בתוצאה. ואם כן אין סיבה שהמדד לציווי במצוות יהיה הדעת, אחר דשפיר שייך לעשות רצון ה' אף בלא זה, ומדוע אין השוטה בר חיובא.
וחשבתי שאולי אינו יוצא מצד דהוי כמתעסק, ובזה שונה מתוקע לשיר שעכ"פ מתכוון להאזין לקול שופר, משא"כ כאן שהפעולה אינה נעשית מתוך כל מודעות שהיא. אך זה אינו, דהא כתב רש"י בר"ה כ"ח. (ד"ה מהו דתימא) דאף למ"ד מצוות צריכות כוונה כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא הואיל ונהנה באכילתו, כשם שהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. הרי לן דאף באכילת מצה שייך היסוד דשכן נהנה ואין לדון בה מצד מתעסק. ודון מינה לנידון דידן, ושוטה שאכל מצה לכאורה אין לדון שהוא מתעסק.
ואולי נאמר שאף שאין הכוונה מעכבת במצוות, אין זה מצד שעיקר רצון ה' שיעשה את המעשה בלחוד, אלא שאף שרצונו שיעשו המצוות מתוך תודעת ציווי, התחדש פטור צדדי שאם כבר עשה את המעשה יצא ידי חובה. וכשלא שייך להטיל על אדם שידאג לצאת ידי חובתו, אינו מצווה כל עיקר ולא שייך לדונו כבר חיוב מצד שהוא בתורת הפטור הצדדי. אלא שזה דוחק, שמניין למדו חז"ל פטור צדדי זה אלא על כרחך שלמ"ד מצא"כ עיקר רצון ה' שיעשה את הפעולה מצד עצמה, והדרא קושיא לדוכתא מדוע אין שוטה נחשב בר חיובא, בזמן שהוא שייך בעשיית רצון ה'.
מה דעתכם בדבר?
אין לי זמן להיכנס לעובי הקורה ואכתוב מקופיא.
אני לא בטוח שאתה צודק בהנחתך שאין משמעות להיותו מצווה. בשוטה יש מקום לומר שגרע ממי שלא התכוין כי הוא כלל אינו מצווה. אחרת למה שגוי לא יקיים עשה של תקיעת שופר בלי שהוא מצווה? הרי זה רק המעשה בלי הציווי. ובכלל, מדוע נדרש ציווי כדי ליצור מצווה. לשיטתך די בגילוי שזה רצון ה' (ראה מאמרי על 'מעמד הסברות בהלכה' כאן באתר). והנראה שבגוי אין תיקון גם אם הוא תוקע. אם כן – גם בשוטה אפשר דלא.
ובפרט לשיטתי שלכו"ע מצוות צריכות אמונה ובלעדיה לא יוצאים יד"ח (ראה מאמרי 'הכשלת חילוני בעבירה'), ברור שלא נכון שהמעשה מצד עצמו די בו. ואתה עצמך הזכרת את דין מתעסק שבוודאי אינו קיום מצווה (ומה שרש"י חיברו לכוונה הוא חידוש תמוה, אבל גם לשיטתו זה רק בחלבים ועריות).
ובאמת יש לדון מדוע תוקע לשיר אינו כוונה הופכית שלחלק מהראשונים (רשב"ם כמדומני) לא מועיל לכו"ע (ברור שכבר הקשו זאת, ואיני זוכר כעת). דבפשטות אפשר היה לומר שמצווה בלי כוונה מועילה בגלל סברא כעין סתמא לשמה (דריש זבחים. אף שכמובן כוונה ולשמה הם שני דינים שונים), ואז בעצם יש כאן כוונה אלא שאינה מודעת. ומשל לדבר אדם שבא לביהכ"נ להתפלל בבוקר אבל לא מכוין לצאת יד"ח. עדיין ברור שאם הוא הגיע זה ודאי בשביל המצווה גם אם במודעות אין לו את זה. אחרת הוא לא היה שם. אם כן, גם למ"ד מצוות ל"צ כוונה בעצם נדרשת כוונה ולא די במעשה (ואז פשיטא שבשוטה אינו יוצא ולא דמי למי שלא כיוון).
אמנם לאור זה יש לדון בתוקע לשיר, שהרי שם ודאי אין מצב של סתמא לשמה. ובדוחק אפשר לומר שזה כמו המצב של המתפלל הנ"ל, כלומר הוא תוקע בשופר בגלל המצווה אבל בתודעתו הוא עושה זאת כדי לשיר. אחרת ללמה שיתקע לשיר דווקא בשופר?! ולפי"ז יש כאן סתמא לשמה.
"אחרת למה שיתקע לשיר דווקא בשופר?! " למה לא? שופר היה פעם כלי נגינה נפוץ יותר, לא משהו נדיר.
נראה יותר שלמ"ד מצוות אין צריכות כוונה, הוא משום שיש כוונה כללית בחיים ללכת בדרך הישר והטוב ולזכות במצוות, וגם אם לא חשב על כך באותו רגע, יש לו עמדה כללית כלפי מעשיו (ודי בעמדה ובגישה כלפי המעשים. אין צורך בכוונה פעילה). מה שאין כן בשוטה.
אבל אז חוזרת השאלה כיצד תסביר זאת בתוקע לשיר? הרי הוא לא חסר רק מודעות רגעית. הוא עושה זאת למטרה אחרת ולכן הכוונה הכללית בחיים אינה מספיקה. זה לא כמו הדוגמה של התפילה שהבאתי.
הגישה הכללית של אדם מאמין לחיים היא שכל מה שיוכל להיחשב כמצווה – שיהיה מצווה.
נכון שבזמן המעשה הוא מתכוון לנגן שירים ולא חושב על המצווה, אבל עדיין יש בקרבו (גם בלי לחשוב על זה) עמדה ורצון כלליים שמעשיו הסתמיים יהיו גם מצוות אם זה אפשרי.
לא על כל דבר צריך לחשוב בכל רגע (זה כמו שנכון לומר, שאני אוהב את בני משפחתי כל הזמן, גם בזמן שאני לא חושב עליהם וכשרגשותיי לא עסוקים בהם. זו עמדה שיש לי כלפיהם).
ומאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה סבר כנראה שלא צריך כוונה אבל צריך עמדה כללית למעשים ולמציאות.
(ובהערת אגב, האם זה מקרה שרבא שסבר שלא צריכות כוונה סבר גם יאוש שלא מדעת הווי יאוש, ואביי שהקשה על דעתו בכוונת המצוות גם סבר שהווי יאוש? אולי לא מקרה. גם כאן זו שאלה של גישה למציאות מול הכרה וידיעה פעילה. אם כי יהיה מרחיק לכת לטעון לקשר הדוק בין הדברים ובוודאי בראשונים אין תלות בין המחלוקות).
אז חזרנו פחות או יותר לניסוח שלי.
ההסבר שלך לאביי ורבא מזכיר את ההסבר הרווח למחלוקת ר"י ור"ש לגבי אינו מתכוין וטעמא דקרא ולגבי הרומאים שהכל תיקנו לעמן עצמם.
אגב, ביע"ל קג"ם פעם חשבתי שחמש מהמחלוקות נסובות על השלכות למפרע (כולל יאוש שלא מדעת), ואם כן אז נקודת המחלוקת שונה מזו שהצעת
כן, חזרנו למחשבת סתמא, אבל הרבה יותר כללית וערטילאית.
לגבי יאוש שלא מדעת ו"למפרע" דומני שיש מהראשונים מי שמתשמע ממנו שאכן מדובר כאן בלמפרע (הראב"ד שבשטמ"ק? לא זוכר כבר). אבל לא לגמרי מובן איך פועל הלמפרע הזה (בעיקר בפירות שנוגבו ושמח, הרי שמחה אינה חלות אלא מצב רגשי, ואיך אפשר לשמוח למפרע. אמנם אפשר אולי ליישב).
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer