דרשת כופו"כ – "כל הני פרטי למה לי"

הרב מיכי, כתבת שהתורה יכלה להשתמש במונח מתכת ומדלא עשתה כך אפשר לדרוש.
בטור 414 הבאת גמרא ביומא "אמר ריש לקיש מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר, היכי נכתוב נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית, נכתוב רחמנא לא תעונה קום אכול משמע". והקשית הרי כל עונש צריך אזהרה, והשבת ש"במקום שבו יש קושי ניסוחי וכו' שם ניתן להסיק מכך שהתורה כותבת עונש שיש גם איסור". לכאורה את שאלת השואל כאן במתכות אפשר להציג 'במקום שיש קושי ניסוחי שם לא ניתן להסיק מכך שהתורה כותבת פרטים רבים שיש משמעות בכל אחד מהם'.
(ואני שם ניסיתי לטעון קטגורית שאילוצי ניסוח לא יכולים בשום אופן להשפיע על דינים כי בידו של הקב"ה לברוא מושגים חדשים ומילה חדשה עתה תצמח. ודחית ש"ייתכן שיש אילוצים אחרים שהכתיבו את מבנה לשון הקודש ומסיבות כלשהן הוא לא רצה לסטות מהם").

טירגיץ, תודה רבה.
כמו שם בגלל שיש קושי ניסוחי, חרגו מהכללים הרגילים.
גם בענייננו בגלל שיש קושי ניסוחי (מסוג אחר), נחרוג מהכלל שצריך סיבה לכל פרט.
תשובת הרב מיכי – מכיוון שהקושי הניסוחי הוא רק לציווי ללוחמים, התורה יכולה היתה להתנסח באופן שונה לדורות, ולקצר את רשימת המתכות וללמד על השאר על ידי כלל ופרט וכלל.
השאלה אם דרך התורה לעשות דברים כאלה.

ב.ק, אולי פיספסתי משהו. סורי על האריכות.

הרב מיכי טען שמגבלות ההבנה של אנשי אותו הדור הן לא קושי ניסוחי שאמור להשפיע על התורה. כי אפשר היה להסביר להם מחוץ לתורה, ובתורה לדורות לכתוב במדויק, כלומר לקצר את רשימת המתכות, ולכן מכל אחד מהפרטים שמופיעים כן צריך למעט משהו. זה נראה לי נכון לגמרי ואני לא התייחסתי לזה.

התייחסתי להערתך האחרת, שאם הבנתי נכון אמרת שאם מתכוונים לרבות כל כלי מתכות מעבר לשש אז למה התורה לא אמרה בקצרה ובפשטות "כל כלי מתכת תעבירו באש". ואמרת שזאת משום שהמילה מתכת לא הייתה מוכרת אז. כלומר עיקם הכתוב בלשונו כמה וכמה מילים כי התורה שמכוונת לאנשי אותו הדור לא יכלה לברוא מילים ומושגים חדשים.
וגם לזה הרב מיכי אמר שאפילו אם אנשי אותו דור לא הכירו את המילה מתכת עדיין התורה יכלה לחדש את המילה הזאת ולהשתמש בה. ומדלא עשתה כן אלא כתבה את כל הפרטים נמעט כל מיני מיעוטים.
ועל זה שאלתי, אם התורה יכולה לחדש מילים, כלומר אי אפשר להצדיק עיקולי ניסוח בתורה במגבלות של אוצר מילים, אז מה פשר דברי ריש לקיש בגמרא שם שהתורה לא הצליחה למצוא ניסוח שיבטא אזהרה בעינוי ביום כיפור (להבנת הרב מיכי בטור הנ"ל).
ונראה לי שכוונת הרב מיכי היא שמגבלות של אנשי אותו הדור אינן רלוונטיות אבל מגבלות של לשון הקודש כן. והמילה מתכת היא כן חלק מלשון הקודש, כל דבר שניתך באש לנוזל, ולכן במונח הזה התורה יכלה להשתמש, משא"כ לאזהרה בעינוי שכבר חורג מאוצר המילים או מהתחביר של לשון הקודש ובזה התורה לא יכלה להשתמש.

[והעמדה שלי היא שיש הבדל ברור. התורה לא יכולה להשתמש במונח חדש מתכת, וכן יכולה להשתמש במונח חדש שיבטא אזהרה בעינוי. זאת כי מושג מופשט שמבטא הכללה אינו מוגדר מעצמו אלא על ידי ההכללה, וכך זה גם יותר מדויק, כדברי הרב מיכי על הקזואיזם בגמרא (ובתורה). אבל ניסוח שיגיד שיש איסור לא להתענות, אין שום בעיה להכריז למשל שבלשון הקודש העדכנית "לא תשתאננו" פירושו איסור לא להתענות ולכתוב כך בתורה. אלא שהתורה בחרה ללמד אזהרה בעינוי מדרשה ולא על ידי המצאת מילה חדשה. ]

האם יש סוגיא שעוסקת בשאלת ריבוי מתכות נוספות? שמזכירה דרשה של פרט וכלל בנוגע לפסוקים שם?

תודה על ההבהרה.
המילה מתכת מוכרת לך מלשון חז"ל אבל אינה קיימת בלשון המקרא. ויותר מכך, גם בשפות שכנות בנות התקופה מושג כזה לא היה קיים. ולכן אין סיבה שהתורה תשתמש בה.

לגבי השאלה השניה, האם משה דיבר בנפרד מחוץ לתורה וכתב בתורה מה שמתאים לדורות. זה צריך הוכחה. פרשיות רבות בתורה היו נכתבות באופן שונה לגמרי או שלא היו נאמרות בכלל אילו נוסחו מחדש לדורות. כך לדוגמא בציווי על פרה אדומה לא היה נזכר אלעזר הכהן, אלא סגן או כהן גדול כפי מחלוקת התנאים. מדוע לא שנתה התורה אל לשונה וכתבה באופן ברור יותר?

לשאלתך לגבי המתכות. לא מופיע בחז"ל דרשה כזו. זו הצעה שלי לדרוש את הפסוק באופן זה.

ברור שמתכת היא לשון חז"ל. אבל אמרתי רק אליבא דהרב מיכי בתשובה בטור 414 שלשון הקודש מוגדרת לעצמה וייתכנו עליה אילוצים נעלמים שאולי מתכת היא חלק מלשון הקודש המוגדרת.

אדרבה הטענה שלך שאפשר להסיק מסקנות הלכתיות מתוך מגבלות ניסוח מקריות שמוטלות על התורה היא טענה שצריכה הוכחה רבתי. בכל מחלוקת ועמימות התורה יכלה לנסח בצורה חד משמעית, ולכן קשה להסיק מהטענה הכללית הזו מסקנות הלכתיות. בפשטות, עכ"פ בעיניי, כללי הדרשות והפרשנות אמורים לחול על התורה כמות שהיא.
אגב באופן כללי לעניין דיבורים בנפרד מחוץ לתורה, זכור לי שבאחד הספרים של הרב בן אמוזג הוא מנסה למצוא מקורות בתורה שבכתב לכך שבמקביל היו גם דברים בעל פה. זכור לי שהיתה לו שם לפחות הוכחה משכנעת אחת אלא שגם אותה אני לא זוכר. (אבל דומה שדבריו רלוונטיים כלפי קראים שטוענים שהתורה שבעל פה נולדה מאוחר. ואילו המכחישים בימינו טוענים אדרבה שהתורה שבכתב נולדה מאוחר ובוודאי שהיו עוד הרבה מסורות ומנהגים פולחניים סביבה שקדמו לה )

מובן שאנחנו לומדים מהתורה כפי שהיא, ולא מתחשבים בדרך כלל במגבלות ניסוח וכד'. ולכן אני סבור שיש לדרוש את הפסוק כפי שהוא בכלל ופרט וכלל. אלא שעקרון פרטי בדרשה זו אומר שצריך לתת הסבר לכל הפרטים. בפשטות, עקרון זה מבוסס על כך שאין בתורה מילה מיותרת, והתורה מקצרת בדיבורה. ולכן אם הפסוק נאמר על מנת ללמדו בכופו"כ, והיה אפשר לעשות את זה גם עם פחות מילים, התורה היתה מתנסחת כך. אלא שבמקרה שלנו העקרון הפרטי הזה בדרשה אינה נכון, כי המילים לא מיותרות.
האם העקרון הזה שצריך הסבר לכל פרט הוא הל"מ? או שהינו סברה של חכמים, שצריך להתייחס אליה לפי ההקשר?
החידוש שלי מתאים להאמר על ידי ראשונים. כלומר זו סברה שמצוי שראשונים יגידו אותה, וכך יגבילו את הכלל האמור בגמרא מתוך סברה. אבל לא מצאתיו בראשונים.

הרב מיכי,
אני חושב שיש לי ראיה שהתורה משאירה את הניסוח המקורי ולא מתקנת אותו. לדוג' בפרשת פרה אדומה הציווי הוא לאלעזר הכהן. התנאים בספרי מתווכחים האם לדורות צריך כהן גדול ואין ללמוד מכך שהיה אלעזר, או שגם לדורות לא חובה כהן גדול. כלומר הם נחלקו מה ניתן ללמוד מהציווי של אותו דור. אבל מוסכם שלא צריך כהן שקוראים לו אלעזר, כי בוודאי הוא נזכר כי הציווי נאמר לאותו הדור.
ומכאן שהתורה משאירה את הניסוח ולא מעדכנת אותו, למרות שהיה מקל עלינו את הבנת הפסוק.

[ב.ק, ימחל לי על ההידחפות. צריך ראיה שהשיקולים האלה משפיעים על הדרשה להלכה. כלומר שדרשינן טעמא דהכותב. ושמא יש ראיות כנגד סברתך שפירוט המתכות אינו מציית לכללי הדרש הרגילים כי נאמר לבאר ביאור גמור לפי קוצר דעתם של אנשי אותו הדור בדבר שאינו נצרך. הנה לומדים מניסוח התנאי של משה לבני גד ובני ראובן ולא אומרים שמא טרח לבאר להם בביאור גמור שאינו נצרך. וכשאמרו לבני אהרון ראשיכם אל תפרעו למדו מדאיצטריך קרא שאבל דעלמא אסור בתספורת ולא אמרו שנאמר לבני אהרון בביאור גמור דבר שאינו נצרך. וכשפירטו לאהרון מומים שפוסלים בזרעו לדורותם למדו חז"ל מכל מום לרבות כמו שהביא שם הרמב"ן ויקרא כא ולא אמרו שמא נאמר להם בביאור גמור דבר שאינו נצרך. לכאורה הכלל שלכל ענייני דרשות אין לנו אלא התורה כמות שהיא ולא שנכתב לדורות שאמרה דבר מיותר משום קוצר דעתם של אנשי הדור ההוא.]

טירגיץ, חזק ואמץ על ההדחפות (-:
כשנאמר תנאי כפול לבני גד למדו מכאן חכמים שכך יש לנהוג בדיני תנאים. ולבני אהרון, שכך נוהגים אבלים. כלומר הכלל שנהג במדבר הוא הכלל שנוהג לדורות.
בנד"ד איני מכוון לעיקרון ההלכתי עצמו – ובוודאי מה שקיבל טומאה במדין מק"ט גם לדורות.
אני מדבר על צורת ההתנסחות של התורה שלא נוגעת ישירות לדין, אלא לאופן הדרשה. מאחר ויש להניח שאין הל"מ בדרשת כופו"כ שצריך הסבר לכל פרט, אלא זוהי סברה שאם מדברים בצורה כללית אין צורך לפרט לשווא, ועל כן אם התורה פרטה אי אפשר להשאר בלימוד מהכלל בלבד. אך מאחר וכאן יש סיבה אחרת למה לפרט את כל הפרטים, נדחתה הסברה שנאמרה בדרשת כופו"כ באופן נקודתי.
ואם תרצה אשמח לתת לך לקרוא את הדברים שכתבתי על המתכות, ולשמוע את דעתך.

הראיות שניסיתי להביא אכן עוסקות בצורת ההתנסחות של התורה שלא נוגעת ישירות לדין, כאשר יש ציטוט של דיבור לאיש או אנשים מסוימים באותו דור. הבנתי שאמרת שבטומאת מתכות כיון שאלה אינם פסוקי תורה רגילים אלא ציטוט של מה שנאמר באותו דור לאנשי המלחמה, אז ייתכן שכאן יצוטטו מילים 'מיותרות' שמצד האמת אפשר לקצר ולוותר עליהן אלא שלאותו דור נאמרו הדברים בהרחבה יתרה וממילא כך זה גם מופיע בתורה. ועל זה ניסיתי להביא ג' ראיות שחז"ל לומדים מדיבור 'מיותר' שנאמר לאנשים באותו דור ולא שופטים אותו כדבר של תוספת ביאור מיותרת. אשמח לעיין במה שכתבת בנושא.