האם אותיות (לפחות עבור האדם) הן חלק מהמציאות או שהם פרי דמיונו

נגיד אם בן אדם היה אומר לי שהוא מתקשה ללמוד היסטוריה של ימי הביניים (ואין לו בעיה חוץ מזה עם שום מקצוע אחר כולל היסטוריה של תקופות אחרות), הייתי מסווג את זה כקושי נפשי/פסיכולוגי. מפה אני מבין שאנחנו מניחים באופן מובלע שהיסטוריה של ימי הביניים היא קונסטרוקציה אנושית (איזושהי חלוקה פנימית שלנו שלא הכרחית לעולם). מזה שלא סיווגנו דיסלקציה כבעיה עם אופי כזה, מהווה אינדקציה שהקונסטרוקציה הזו של שפה נמצאת בקטגוריה שונה עבורנו מ״קונסטרוקציות אנושיות״. כלומר, כשם שאני מפרש/מבין את המציאות דרך צבעים, קולות, עצמים, מרחב, אני עושה זאת גם דרך המילה הכתובה. אז עבורנו לפחות, אותיות הם כלי פרשני מהותי למציאות.
לא יודע א הסברתי את עצמי כמו שצריך

לא מבין את ההנחה שלך. גם אם יש לנו בעייה עם משהו מסוים ולא עם כל התחומים, האם זה אומר שהמשהו הזה הוא סובייקטיבי? למה? היכולות שלו חלשות בתחום הזה. יש אנשים שחלשים בפיזיקה אבל נהדרים בכל התחומים האחרים. זה אומר שהפיזיקה היא סובייקטיבית? לא מצליח להבין את ההנחה הזאת.

הרב לא הבין אותי, אני עושה מה שאתה היטבת ללמד בהוכחות תיאולוגיות. מהמסקנות אנחנו מגלים את ההנחות. וזה בדיוק מה שכתבתי, שלפחות עבורנו זה נכון

לא מבין

זה רק אומר שהמוח בנוי להתעסקות בשפה כתובה וזו לא יכולת שמגיחה מיכולות כלליות אחרות. לכן היא מתבטאת אך ורק בקושי קריאה.
זה כמובן לא מוכיח אובייקטיביות. חלק הרבה יותר גדול במוח בנוי לפירוש של אורכי גל אור, העיניים שלנו מיוחדות למשימה. האם זה אומר שמציאות ויזואלית היא אמת אובייקטיבית? (ז"א היא כמובן מציאות – אבל רק במוח שלנו. אפשר אולי לקרוא לה אשליה. במציאות אובייקטיבית נראה שיש רק חלקיקים ולא מחזה כלשהו. בשביל לטעון שקיימת אידיאה של ויזואליות תצטרך להתאמץ יותר)

צר לי אבל איני מבין כלום.

בגלל שאנחנו מסווגים את הבעיה כבעיה נוירולוגית ולא פסיכולוגית זה מראה שאנחנו מזהים פה בעיה בתפקוד התקין של המוח, ולא, להבדיל, בעיה נפשית מסוימת שקשורה בנושא. מפה אני לומד שלפחות היצור הה שנקרא בני אדם רואה את המילה הכתובה בתור כלי מהותי לפרשנות המציאות (אחרת למה להגיד שזו בעיה נוירולוגית להתבלבל דייקא בסדר של אותיות אם הוא לא בנוסף גם מתבלבל בסדר של חפצים שמאורגנים בתמונה?). דרך אגב, אני רוצה לסייג את מה שטענתי ולאמר כך: שאם סיווגנו את זה כבעיה נוירולוגית סימן שאנחנו מזהים פה בעיה בהבנת המציאות, אבל ההיפך לאו דווקא נכון, כלומר אם זיהינו את זה כבעיה פסיכולוגית אני לא מסיק שלא מדובר פה בתחום ששייך למציאות, אלא רק *שאין מפה ראיה* לזה שמדובר פה באספקט שקיים ממש במציאות. כלומר – זה לא ראיה שאין כזה אספקט, אלא זה פשוט אינה ראיה שיש כזה אספקט.
נ.ב אם הבן אדם שתיארת היה דווקא מתקשה בחשמל וכל תחום אחר בפיזיקה היה מצליח, הייתי מסווג את זה כבעיה נפשית ולא נוירולוגית, ואף על פי כן חשמל זה תחום שקיים ממש במציאות. אז איך מה שאמרתי נכון? כי זה שזה בעיה נפשית רק אומר שאין מפה ראיה לזה שזה תחום שקיים במציאות, אבל זה לא סותר את זה שאם זיהיתי את זה כבעיה נוירולוגית אז אני מבין שזה אספקט שקיים ממש במציאות.

אני אחדד, לא גילינו שזו בעיה נוירולוגית (לפחות לא בהתחלה), ניסינו להוכיח שזו בעיה נוירולוגית (ולא נפשית). להבדיל אם מישהו היה אומר לי שיש לו בעיה שהוא חייב לשטוף את הידיים כל הזמן, הייתי מנסה לטפל בו בכל מיני שיטות פסיכולוגיות (לא אני אישית כי אין לי אמונה בפסיכולוגים) עד שהייתי בכלל מעלה את האופציה שמדובר פה במשהו נוירולוגי. לדיסלקציה בכלל לא היתה הוה אמינא כזו – סימן שאנחנו רואים את הדרך הזאתי להבין את המציאות – קרי המילה כתובה, בדומה לעיניים, או בדומה לאינטואיציה של עיקרון הסיבתיות.

מצטער, אני אסיים כאן. לא מבין כלום.