האם מוסר יכול לקבל תוקף כסמכות מטעם הציבור

שלום. ההבחנה שלך מבוססת על השוואה בין מערכת החוק והמשפט לבין מערכת המוסר, אך יש כאן שגיאה קטגוריאלית מהותית.

אכן, כפי שציינת, במישור החברתי, הפוליטי והמשפטי (כמו בדינא דמלכותא, תקנות הקהל או חוקי הכנסת), הסמכות הפורמלית נובעת מכך שהאדם הוא פרט בתוך הציבור. כאשר הציבור או נציגיו המוסמכים מקבלים החלטה, זה נחשב כאילו אתה עצמך החלטת והתחייבת לכך, ועל כן אתה מחויב לאותה החלטה מכוח ההסכמה החברתית או ה"אמנה החברתית". זוהי סמכות פורמלית שבאה "מלמטה".

אולם, אי אפשר להעתיק את המנגנון הזה כדי לתת תוקף למערכת המוסר, וזאת מכמה סיבות:

1. רגרסיה אינסופית (הנחת המבוקש): אם תטען שהחובה המוסרית לא לרצוח מבוססת על קבלת הציבור או על אמנה חברתית, אשאל אותך: מדוע אני חייב לקיים את האמנה הזו שחתמנו עליה? הרי החובה לקיים הסכמים היא בעצמה עיקרון מוסרי בסיסי. אינך יכול להצדיק את כללי המוסר באמצעות "הסכמה", משום שהחובה לכבד את אותה הסכמה כבר מניחה קיומו של מוסר קודם. לכן, כל הניסיונות לבסס את המוסר על אמנה חברתית הם מעגליים ואינם מסבירים את שורש המחויבות.

2. קונבנציה מול אמת אובייקטיבית: בהחלטות קהילה או מדינה, הציבור לא בהכרח מנסה לחשוף אמת אבסולוטית, אלא לכונן כללי משחק; מה שהרוב מחליט – הוא שהופך להיות נכון לאותה חברה (אלו הן "מפורסמות" או קונבנציות). לעומת זאת, מוסר אינו קונבנציה אלא אמת אובייקטיבית (מושכלות). אם המוסר היה רק מה שהחברה קבעה, הרי שבחברה שבה הרוב מסכים שמותר לשעבד עבדים או להשמיד יהודים (כמו בגרמניה הנאצית), רצח היה הופך להיות "מוסרי" בהגדרה, ולא הייתה לנו שום רשות או יכולת לגנות אותם. העובדה שאנחנו כן שופטים ומגנים חברות מרושעות, מוכיחה שקנה המידה המוסרי הוא חיצוני ואובייקטיבי, ואינו תלוי בהסכמות של הציבור. הציבור משמש לכל היותר כסוג של "חברותא" שעוזרת לנו להתבונן ולגלות מהו הטוב והרע, אך הוא אינו מכונן אותם.

3. חובה מול אינטרס: הסכמה חברתית יכולה להסביר מדוע כדאי לי לא לרצוח – כי אם ארצח, החברה תכניס אותי לכלא כדי להתגונן מפניי (מערכת של אינטרסים ופחד). אבל זה לא מסביר מדוע מעשה הרצח הוא פסול מוסרית (הצו הקטגורי), ומדוע ראוי שאמנע ממנו גם כשאף אחד לא רואה ואין לי ממה לחשוש.

כדי שעובדה אתית תהפוך לחובה נורמטיבית תקפה (Ought), אי אפשר להישען על הסכמה של בני אדם שיכולים מחר לשנות את דעתם. חייב לעמוד מאחוריה מחוקק בעל סמכות פורמלית טרנסצנדנטית ומוחלטת. זהו יסודה של ה"ראיה מן המוסר" – מי שמכיר בכך שיש למוסר תוקף אובייקטיבי ומחייב, מניח בהכרח (גם אם במובלע) את קיומו של הקדוש ברוך הוא הניצב בבסיסו ונותן לו תוקף. בעולם נטול אלוהים, אין משמעות למונח "מחויבות", ויש רק אוסף של נטיות ביולוגיות, גחמות, או הסכמים אינטרסנטיים – אך לא מוסר תקף.