האמת שצריכה להיאמר מול שיקולים אסטרטגים

די ברור לכל מי שעוקב אחרי שיעוריך וכתיבתך, שאינך שגרתי לא רק ברמת התוכן אלא גם בגישה עצמה: מה ראוי לומר ולכתוב. אתה נמנה עם הבודדים בעולם התורני שיש להם את האומץ להציג את מסקנותיהם בלי פילטרים ובלי שיקולים של "מה יאמרו".
ובכל זאת, דווקא בעת שאתה מקים תנועה כמו "הנתיב השלישי", ונראה שאתה מבקש להשפיע על הציבור הרחב ולא להסתפק בהגות אינטלקטואלית פנימית, עולה השאלה: האם אין בכך סתירה מסוימת? האם לדעתך לא ראוי לפעמים להצניע תכנים שצורמים לאוזן המסורתית, כדי לאפשר הקשבה רחבה יותר לתכנים אחרים? סוג של התפרשות כשיקול אסטרטגי – בבחינת "אין הצר שווה בנזק המלך".
דוגמא, אם אני טוען מול חרדי ורוצה לשכנע אותו שהלכתית-מוסרית שצריך להתגייס או למשל שיש מקום לפרשנות דרשית על ההלכה, בכך שאני משתמש בטיעוניו המנומקים מספריו וטוריו של הרב, לאלו יש פונטציאל חד משמעית להשפיע עליו כאדם שמורגל בחשיבה, רק שמעולם לא פגש זאת מול עניינים ב'השקפה'. (כמו שאנחנו עדים למנגנון הסלקטיבי הזה בסרטוני היוטיוב מהערוץ של דגל התורה. כתבת בטור, זה ממש כך! ואני מוסיף, מדיונים פעם אחר פעם, שאברכים למדנים, בקיאים בתורה ובהלכה, לא רק שאינם מפעילים חשיבה למדנית וממילא ביקורתית על עניינים בהנהגה והשקפה, אלא ממש לא בקיאים במקורות התורניים לגבי סמכות בהלכה, או אפילו סוגיות של מלחמת מצווה וכו')
בההתעלם מההמון בסגנון מנשקי הקמעות ודוחפים בתור ל'הינוקה',הגיון וטיעונים בהחלט עובדים על פלח גדול מהאכולוסיה, אבל גם להם יש חולשות בסגנון אד-הומינם. "אתה מדבר לעניין, אבל מי אומר את זה? מיכאל אברהם שלא מאמין בהשגחה פרטית?"
אני מדגיש, במיוחד בדיון על נושאים עם משמעות אקטואלית מה שקוראים בציבור החרדי 'השקפה', סוגיות שמשליכות על: גיוס, ליבה וכו' שכל התפלמסות בהם, מאוד קל להגיע לנוקאאוט טיעוני מוחלט, כשהצד השני לבסוף נאלץ להודות ש: אני משוכנע, אבל האם אתה יותר חכם מול גדולי ישראל? חשוב שמאחורי אלו שמציגים את העמדה שעושה טיפול מושגי/תורני/הלכתי (וכאמור, היא מדברת להמון הרלוונטי) יעמדו טוענים שאינם יפלו בקלות מול טענות בסגנון אד הומינם.
השאלה היא האם שקלת לנטרל חלקים שנתפסים "פרובוקטיביים" כדי להנגיש את שאר ההגות, או שאתה דבק לחלוטין בעמדה שהאמת חייבת להיאמר גם על חשבון פגיעה פונטציאלית בהשפעה הציבורית? ואולי אני מנסה לנחש, מה שחשוב לך כלפי ההמון זה להנחיל את הגישה שמסקנה לוגית/הגותית/תורנית/ערכית צריכה להיאמר בכל מחיר, ובשביל זה דווקא יש חשיבות להציג גם את המסקנות שנתפסות כקיצונית/חדשנית מאוד/פרובוקטיבית. 
ומכאן גם שאלה משלימה: האם יש מסקנות פילוסופיות-דתיות שהגעת אליהן, ובכל זאת בחרת שלא לפרסם, דווקא משיקולים חינוכיים או אסטרטגיים?