הבעיה בשרירותיות הרצון

א. מה הביסוס להנחה הזאת? איך יודעים שיש בכלל דבר כזה עובדות טעונות? (מעבר לטענה הסמנטית).
ב. עיינתי במאמר עוד לפני וזה מה שהוביל אותי לכתיבה של השאלה. אני מסכים עם הטענה שיש ערך אמת/שקר לערך אחרי שהכרעתי כמותו, אבל למה שזה יגרום לי לפעול על פיו? כלומר השאלה חוזרת על עצמה – למה שאני אפעל על פי מה שנכון או אמת? (זה קצת חוזר על סעיף א, מרגיש לי כאילו יש כאן משהו שאני מפספס).
ג. הכוונה שלי היא שהרצון לא עובר תהליך של צפייה באידאות. הוא "פשוט" מכריע, בדיוק כמו ההכרעה האם לקבל אקסיומה כזאת או אחרת. הצפייה באידאה יכולה לבוא לאחר מכן (כשהכרעתי להעביר זקנה את הכביש בעצם אמרתי שהערך "להעביר זקנה את הכביש" הוא אמת. לאחר מכן חלק אחר של המודעות בוחן האם ההכרעה של הרצון הייתה נכונה שווה לאידאה, אבל זה לא מה ש"גרם" לרצון להכריע. שהרצון הוא חלק נפרד.
ואולי בעצם זו עיקר הטענה.

סליחה על האריכות, הנושא קרוב לליבי וחשוב לי להבינו כמו שצריך.

א. איך יודעים עובדות לא טעונות? פשוט רואים. כך גם יודעים עובדות טעונות: פשוט "רואים" (אבל בעיני השכל ולא בעיני הבשר. לפעמים זה נקרא אינטואיציה או מצפון). כל אחד שמבין שתצפיותיו האתיות והאסתטיות אינן סתם הזיות רואה שיש עובדות פרסקריפטיביות.
ב. אכן חוזר על א.
ג. לא הבנתי מה פירוש "מכריע"? הגרלה? זו לא הכרעה. נכון או לא נכון לא ייתכן אלא אם יש קנה מידה חיצוני כלשהו. אחרת מדובר בהגרלה שרירותית.