הבעש"ט ועישון, נפשו של רבי נחמן מברסלב

שלום שלום
 
יש שתי תיאוריות שאשמח לשמוע את חוות דעתכם עליהן.
 
א) עליית הנשמה של הבעש"ט, ואולי עוד השגות רוחניות שלו. הושפעו מעישון.
מפורש שראשוני החסידים היו מעשנים המון ("כל היום לולקי ציבעק" – בזמיר עריצים). 
"מפורש בויקיפדיה" (…) שכמויות רבות מאוד של ניקוטין יכולות לגרום להזיות ולפסיכוזות, שזה כולל חוסר הבחנה בין דמיון למציאות.
בנוסף, יש מישהו שכתב (אני לא יודע בכלל על סמך מה) שהם קיבלו טבק מטורקיה, ש(לדעתו, שוב – לא יודע על סמך מה) היו מעורבים בו חומרים חריפים יותר מטבק רגיל.
בנוסף, מפורש על הבעשט שהוא היה בקיא ברקיחת עשבים, וייתכן שמשם למד להוסיף כל מיני חומרים שמשפיעים יותר מטבק רגיל.
ברור שיש הסברים טבעיים נפשיים לרעיון של עליית נשמה, עושים את זה גם בהודו ובעוד מקומות. 
יש גם סיפורי מופתים שקשורים במקטרת של הבעשט, למשל שהוא הגיע לבית דין שהזמינו אותו, והראה לאחד הדיינים איזה עולמות הוא ברא ע"י המקטרת, וכל הדיינים שנים נתמלאו יראת שמיים מהריח של המקטרת. ויש סיפור שגוים גנבו לבעשט את המקטרת, ואחרי שעה מצאו אותם רדומים על סוסיהם.
השאלה מה אתה אומר. האם יש איזה מידע היסטורי שיכול לאשש או להפריך שקיבלו טבק "מיוחד" מטורקיה? האם יש אפשרות היסטורית-מדעית שהיה בטבק רגיל שלהם מספיק ניקוטין בשביל לגרום להזיות וכו'?
 
ב) האם לרבי נחמן מברסלב היתה מאניה דיפרסיה.
מאניה דיפרסיה גורמת בין השאר לביטחון עצמי מופרז, למחשבות "מפוצצות" על תיקון העולם, ומצד שני לדכאונות שכוללים גם חוסר הנאה מדברים שמסבים הנאה לאדם רגיל. כמובן ששינויים קיצוניים במצבי הרוח.
ועכשיו לציטוטים מתלמידיו של רבי נחמן מברסלב:

א. שבחי הר"ן, סדר הנסיעה לארץ ישראל, אות טו: "וגודל עצם השמחה שהיה לו באותו הרגע שנכנס ועמד על אדמת הקדש, אי אפשר לשער במוח. אילו כל הימים דיו וכו' לא יספיקו לבאר אפס קצה מזה. כי תיכף ומייד השיג מה שהשיג. כי אמר שתכף כשהלך ארבע אמות בארץ ישראל פעל מיד מה שרצה להשיג… ובבוקר הלכו לבית הכנסת, ואחר שבאו מבית הכנסת נתעורר בו דאגה ולב נשבר מאוד בלי ערך, ולא דיבר מאומה עם שום בן אדם".

ב. ליקוטי הלכות, הלכות תפילין, ה, ה: "וכמו שראיתי מרבינו ז"ל פעמים אין מספר שאף על פי שבשעה הקודמת התפאר עצמו בגדולות ונוראות וגילה תורה נפלאה אשר לא נשמע כזאת כדרכו, ואחר כך בשעה שאחריה ראינו אותו שרוי בצער גדול וכמה פעמים פירש צערו ושיחתו לפנינו מעומק הלב, שהוא מצטער מאוד איך זוכין להיות יהודי, כמי שלא הריח מעולם ריח עבודת ה', ומי שלא ראה זאת אי אפשר לצייר לו בכתב עניין זה, וכבר מבואר מזה מעט בשבחיו הנדפסים, ובכל פעם היה רגיל לומר שעכשיו אינו יודע כלל, כלל כלל לא וכו', אף על פי שבשעה הקודמת גילה מה שגילה והתפאר שהשיג מה שהשיג מה שאי אפשר לגלות, אף על פי כן תיכף אחר כך היה אומר שאינו יודע כלום".

ג. חיי מוהר"ן אות רטו: "אמר תורה מעניין פשיטותו, הינו מה שהוא לפעמים איש פשוט שקורין פראסטיק… ואמר שאינו יודע כלל, ונשבע בשבת קודש, ואמר בזו הלשון 'אני נשבע בשבת קודש' הינו על עניין הנ"ל שהוא אינו יודע כלל עכשיו".

ד. שבחי הר"ן אות טז: "וגודל עצם מעלת קדושתו בשבירת 'התאווה הכללית' שהיא כוללת כל התאוות רעות שהוא תאוות המשגל, אי אפשר לבאר ולספר. ואמר שהיו לו ניסיונות אין מספר, רק באמת אין זה ניסיון כלל, כי אמר: שאין זה תאווה כלל… עד אשר זכה לעמוד בכל הניסיונות, וקידש עצמו מאוד בפרישות תאווה זו עד אין שיעור וערך, עד אשר זכה לשבר תאווה זו לגמרי. עד אשר היה לפלא אצלו על מי שנדמה לו שקשה לשבר תאווה זו כי אמר שאין זה תאווה כלל, והיה מרבה לדבר בעניין זה, בעניין ביטול ומאוס תאווה זו… והתפאר עצמו מאוד בגודל חזקו בשבירת תאווה זו. והיה קדוש גדול ונורא מאוד בעניין זה ואמר על עצמו שאין לו שום תאווה כלל. ואמר שאצלו זכר ונקבה שווים. דהיינו שאין לו שום מלחמה מחמת איזה צד הרהור כשרואה או כשמדבר עם איזה אישה. כי הכל שווה אצלו".

ה. חיי מוהר"ן אות רלג: "אמר: אם לא נמצא מפורש בדברי רבותינו זכרונם לברכה בפירוש (קדושין ל) שאסור לומר 'גירא בעינה דשטנא', הייתי אומר גירא בעינה דשטנא. ואיני מבין כלל המעשיות שנמצאים בדברי רבותינו זכרונם לברכה מתנאים ואמוראים שהיה קשה וכבד בעיניהם מאוד תאווה זו, כמובא כמה מעשיות בגמרא. כי אצלי אינו כלום, כלל כלל לא, ואינו נחשב אצלי לניסיון כלל ובוודאי יש סוד במה שנמצא בתורה שתאווה זו היא ניסיון, כי באמת אינו ניסיון כלל".

ו. חיי מוהר"ן אות קלט: "ובסטנבול השליך עצמו לתוך קטנות מופלג מאוד אשר אין לשער, והלביש עצמו במלבוש קרוע והלך יחף ובלא כובע העליון והלך בחוץ והלך כאחד מן הפחותים שבפחותים וכיוצא בזה עניינים רבים כאלה מענייני קטנות ופחיתות שעשה שם איזה זמן. ועשה מלחמה עם שאר אנשים בדרך צחוק כדרך הנערים שמצחקים זה עם זה וכו' וכיוצא בזה שאר ענייני צחוק וקטנות אשר אי אפשר לבאר ולספר… ונדמה להם כאלו הוא איש מרמה חס ושלום והיו מבזים אותו בכל מיני ביזיונות כמה ימים רצופים והוא היה מקבל על עצמו כל הביזיונות ואדרבא עשה תחבולות לזה שהם יבזו אותו".

ז. חיי מוהר"ן אות רמח: "העולם אין יכולין להיות בלעדיי כלל".

ח. חיי מוהר"ן אות רנ: "אמר: 'אותי צריכים כל העולם, לא מבעיא אתם, כי אתם יודעים בעצמכם איך אתם צריכים אותי, אלא אפילו כל הצדיקים צריכים אותי, כי גם הם צריכים להחזיר אותם למוטב".

ט. חיי מוהר"ן אות רנז: "שמעתי שאמר 'יש לי השגה כזו להשי"ת שהייתי יכול להביא על ידה את משיח, אבל סילקתי הכל ולקחתי עצמי אצלכם להחזיר אתכם למוטב'".

י. חיי מוהר"ן אות רסה: "גם שמעתי בשמו שאמר: 'אם הייתי אומר פשטים בגמפ"ת – היו כל הלומדים והגדולים מונחים תחת כפות רגלי, אך עדיין אין לי חשק לזה".

יא. חיי מוהר"ן אות שיד: "שמעתי בשמו שאמר: הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאוד [מהקטעים שהושמטו:] כמו של עכשיו… אמר: תצייר לעצמך, הגדול שבדור של עכשיו, לסוף בוודאי יעמוד אצל הפתח ויקנא מאוד את המקורבים אליו, מכל שכן מי שזוכה להושיט לו אש להמעלה עשן, היינו לולקע [מקטרת]".

יב. חיי מוהר"ן אות שנג: "אמר שיודע כל הצדיקים שהיו מאדם הראשון עד עכשיו מאיזה מקום היו ומאיזה מקום הם אומרים תורה… אבל אני אומר תורה ממקום שהוא למעלה מאלו המקומות ואפילו אם בא אצלי תורה מאלו המקומות איני רוצה בהם כי אני רוצה רק חדשות… ואיך שהוא מקבל תורה ממקום שלא קיבל ממנו שום אדם מעולם".

יג. חיי מוהר"ן אות שפ: "אמר שהיה לו בהאלף בית [בספר שחיבר] אות ר' על רפואה, והיה כתוב שם כל הרפואות, ולא היה חולאת בעולם שלא היה כתוב שם רפואתו, אך לא רצה להעתיקו ושרפו".

יד. ליקוטי מוהר"ן תנינא סוף אות קיט: "ואמר רבינו זכרונו לברכה, הנה הכל אומרים, שיש עולם הזה ועולם הבא. והנה עולם הבא אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר יש גם עולם הזה גם כן באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא הגיהנם, כי כולם מלאים ייסורים גדולים תמיד, ואמר שאין נמצא שום עולם הזה כלל".

מה אתם אומרים? האם זה נראה מתאים? מה הסבירות שאכן היתה לרבי נחמן מברסלב מאניה דיפרסיה, או זזו השערה לא מבוססת? אגב, אם כן, לכאורה זה גם מלמד זכות עליו, כי השבחים שהוא חולק לעצמו – שלא היה כמותו מעולם וכו' – לא מקובלים בדרך כלל העולם היהודי.
 
תודה רבה מראש,
אלי ק.