הגדרת מעשה כ'טובה'
בשיחה משפחתית עלה דיון משעשע – אך לדעתי יש בו נקודה עקרונית ששווה עיון – ביחס לנוהג המוכר במקווה: לאחר הטבילה אדם מוצא לעיתים כלי מלא מים המוכן לנטילת ידיים, כאשר מי שמילא אותו הוא הטובל שקדם לו. מכאן התפתח ויכוח מעשי: מה ראוי לעשות כאשר נתקלים בכלי כזה? רובם השיבו שהם משתמשים בכלי, ולאחר מכן ממלאים מחדש עבור הבא אחריו.
אני העליתי (בחצי הומור) עמדה מעט שונה: אני נוהג להשתמש במים, אך ממש לא מקפיד למלא אחר כך. נימוקי היה כזה: אם כל אחד משתמש ואז ממלא מנימוס וכדו', נוצר למעשה 'מעגל חובה' שבו כל אדם ממלא בקביעות עבור מי שאחריו במקום לדאוג לעצמו בלבד. במצב כזה, היכן בדיוק עומדת התועלת שביצע מי שמילא את הכלי? הרי המעשה נעשה נוהג טכני קבוע שאף אחד לא מרוויח ממנו בפועל. לעומת זאת, כדי שהטובה תהיה טובה במובנה הממשי – כלומר שתהיה לה תכלית שמתגשמת – צריך שיהיה מי שבפועל ייהנה מן ההכנה שנעשתה עבורו, בלי להפוך זאת מיד לעוד חוליה מחייבת בשרשרת. במובן זה, דווקא מי שמשתמש ואינו ממלא 'שובר' את מנגנון החובה, ומאפשר לטובה להתממש כטובה ולא כתקנה בלתי-רשמית.
עם זאת, אני עצמי סייגתי ואמרתי שאפשר לטעון שעצם המעשה היוצר אפשרות שימוש לאחר -עצם ההכנה והזמינות – הוא כבר 'טובה', גם אם בפועל המשתמש בוחר שלא לממש את ההכנה בדרך הפשוטה אלא למלא מחדש ולהמשיך את המעגל. לפי גישה זו, הבחירה של המקבל שלא ליהנות 'כפי שהוכן לו' אינה גורעת מן העובדה שמי שמילא ביצע מעשה חסד, הוא יצר תנאים שמקלים על הזולת, וגם אם הזולת מחמיר או נוהג אחרת – עדיין נעשתה כאן טובה.
ומכאן השאלה: האם טובה מוגדרת לפי המעשה והכוונה (יצירת אפשרות, הקלה, זמינות), או לפי התוצאה והמימוש בפועל? ובמקרה שבו יש נוהג רווח 'לא לממש' (או שהמציאות בפועל גורמת לכך שההכנה כמעט לא מנוצלת), האם עדיין נכון לקרוא לכך 'טובה', או שמדובר בעיקר במחווה ריקה מתועלת?
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer