הוכחה שצמצום הוא במאור ולא באור

הטענה: נגדיר: אור – כל נשוא של הבורא שלא שייך לו בעצמותו, כלומר ניתן לשלול אותו ממנו ללא סתירה קונטרידקטורית.
מאור – הסובסטנאציה שהיהודים מכנים "בורא עולם", מבעד למעטה הנשואים בה אנו מכירים אותה, הנושא, העצמות.
עולם – קבוצת נשואים מסויימים p ששייכים לעצם שמכונה "בורא" (זה העולם לאחר הצמצום, לפני כן הוא היה עצם).

כוונתי היא שהעולם בתחילה היה חלק מהבורא, כלומר לא היה הפרש בין הנשואים לנושא, זה היה אותו דבר, ואילו הצמצום הוא מה שקבוצת נשואים p שמכונה "עולם" נעשתה מורכבת באופן סינתטי על הנושא ולא אנליטי, כלומר אפשר לשלול אותה מהבורא ללא סתירה.

והראיה: שמש היא משל למאור, האור שלה משל לאור. ולכן כיוון שהשמש לא נמצאת בכדו"א אז גם העצמות לא, וכיוון שהאור שלה כן נמצא אז האור של הבורא כן נמצא. וכיצד אני יודע את זה? שיש פסוק שהשמיים מספרים כבוד אל, לכן כל מה שאני רואה בשמיים וממשיל לאל נכון לוגית.

אהבתי את הביטוי 'סתירה קונטרדיקטורית'.
הבעיה היא שנשואים של משהו אינם יישים, ולכן איני מבין כיצד הם יכולים למלא חלל אינסופי או חלקי או כלשהו.
האור אינו נשוא של השמש. הוא מסובב שלה, אבל הוא יש שקיים לעצמו.
בקיצור, לא התקדמנו.

למשל: אם נניח אובייקט שאחת מתכונותיו היא "היות אדום", אזי נוכל להסתכל על הנשוא, כלומר לבחון את ה"היות אדום" כעומד בפני עצמו (וזה צמצום). ונוכל מאידך גיסא לבחון את הנשוא יחד. עם האובייקט (ואז זה מה שהנשוא שייך באובייקט, וזה שאין צמצום). טענתי היא שלסובסטאנציה "בורא" יש נשוא "נבראים" (ברוח הקבלה נוכל לומר שמדובר בקבוצה p של 10 נשואים), כאשר הדגש הוא על הנשוא זה צמצום, ואז אין התייחסות לסובסטנאציה (על אף שהאובייקט עדיין הנושא, כמו שלא תתכן מציאות של צבע אדום כשאין שום אובייקט שנושא אותו, לפחות לא בעולם הממשי), כאשר הדגש הוא על מה שהנשוא שייך לנושא זה מה שאין צמצום. כלומר ההבחנה היא אפיסטמית. אם אנחנו מדברים על "עצם יודע" אזי נפתרת גם הבעיה של "מי המסתכל בנשוא נבראים?", כמו שאני יכול להתבונן בנשוא שלי ובכך אני מבודד אותו לוגית כך גם הבורא עושה.

לא מבין כאן שום מילה. היות אדום אינו עצם. אז מה שייך בזה צמצום או לא צמצום? העולם הוא ההיות אדום של הקב"ה? אני לא מבין את המילים הללו.

אם אני אדם אדום (ורק אני אדום בעולם באיזה הכרח לוגי קסום) ואני בוחן את הפרדיקט אדום בפני עצמו אזי זו הפרדה אפיסטמית שלי בין הנשוא לנושא, טענתי היא שההפרדה הזו היא צמצום שלי מן האדום. בתחילה עמדה בפניי האידיאה של עצמי, ושללתי ממנה את כל תכונותיה מלבד "אדום", צמצתי את עצמי מהאדום. עתה נדמה נשוא ששמו "נבראים", ואני אטען שמה שהצמצום הוא נסיגת כל התכונות בכדי לבחון את הנשוא בפני עצמו. הנשוא נבראים הכוונה היא שאחת מתכונות הבורא היא שהוא מקומו של עולם, וחלק ממאפייני התכונה הזו הוא "עולם", כאשר "הוא" נסוג נשאר רק העולם לבחינה.