הכרת טובה כלפי הבורא | מוסרית או פילוסופית
שלום לכבוד הרב,
במאמרך על הכרת הטוב מוסרית ולוגית (בטללי אורות וכאן באתר) הצגת קושיות חזקות על כל הרעיון של הכרת הטוב כלפי הבורא, וחידשת מהלך נהדר. בכדי להגיע לענייני, אבקש לסכם קצרות, מתוך תקווה שתתקן אם טעיתי בהבנה:
קודם כל הקשית מוסרית, הלוא הוא זה שרצה לברוא אותנו והוא גם בורא את חסרונותינו, וממילא הוא משפיע לנו את מה שחסר ללא כל מאמץ מצדו, וכעיקרון טוב לו לאדם שלא נברא. ואחר כך פילוסופית, באנלוגיה להולדה בעוולה וכו' וכו' שהכרת הטוב שייכת כשהייתי חסר משהו וכעת הנותן השלים לי, ואילו כלפי ה' הוא נתן לי את כל עצמי וכו'.
ניסית לחדש מהלך של הכרת טובה פילוסופית, שאינה קשורה למאמץ או טובה כלשהי, אלא פונקציה של עצם הזיקה האונטולוגית בין היצור ויוצרו. כמובן שאין זה המובן הפשוט בחובות הלבבות ועוד ראשונים, אבל אפשר לקבל את ההבנה הזו, שמסלקת את הקשיים. אבל כאן כבר צריך להסביר מה המשמעות של הכרת טובה מוזרה זו. דווקא בנקודה זו, שהיא העיקר בקושי הדורש הסבר, כתבת שקשה לענות על כאלו שאלות וניתן להצביע על אינטואיציה דומה בהקשרים אחרים, כגון זכויות או חובות ילדים שלא קיבלו מהוריהם כלום וקישרת את זה לזכויות יוצרים תוך ניסיון להסיק שליצירה עצמה יש חובות כלפי יוצרה. זו דרגה גבוהה יותר של הכרת טובה כלפי ההורים, ללא קשר לטוב שהעניקו או שלא, אלא כי אני תוצר שלהם.
כשניסית לדון מה הקשר בין מוסריות של הכרת טובה לחובה לוגית שהיא נגזרת של עובדה (שאני תוצר של אלוקים), חקרת שמא הכרת טובה פילוסופית מחייבת ציות (לקב"ה ולהורים) כי אם הוא יצר אותי הוא יכול גם להורות לי מה לעשות בשונה מהכרת טובה מוסרית שמחייבת להשיב טובה אך לא מחייבת ציות, ואם כן מדובר בשני סוגים, או שמא ההבדל הוא בעוצמה, שהכרת טובה על עצם הקיום מחייבת יותר ולכן נגזרת ממנה חובת ציות.
נטית כמו הצד השני ונתת הסבר שבהכרת טובה הנותן נתן בי משהו, שעליו אני מחויב להשיב לו טובה, וכהסבר הרב הוטנר, מדובר בסוג של שעבוד כלפי הנותן, ומשכך היסוד האונטולוגי-פילוסופי הוא החשוב והיסודי יותר בחובת הכרת טובה, גם זו המוסרית, וכך מובן יותר מהי אותה הכרת טובה המחייבת אותנו ציות כלפי הבורא חרף היותה פילוסופית.
– – –
אז ראשית, רוב המאמר שבה את לבי ופתר לי בעיות, וכבר בזמנו כשהצגתי בפניך שאלות קשות אישיות והפנית אותי למאמר הזה, הוא תרם לי המון. אבל מבחינתי עיקר הנושא המעיק הוא מה זו החובה הזו של הכרת טובה שמחייבת אותנו במצוות. כתבת הרבה יותר בעוצמה על כך שזו חובה אונטולוגית ולא מוסרית קלאסית, אבל הרבה יותר בחולשה הסברת מה משמעות החובה הזו. קשה לי עם הניסיון ליצור אינטואיציה שלא קיימת מתוך אינטואיציה של כיבוד הורים ושל זכויות יוצרים.
אני גם לא מבין מדוע נקטת שהכרת טובה פילוסופית הינה עוצמה חזקה יותר של הכרת טובה מוסרית, ולכן מחייבת ציות. הלא בסופו של דבר, מבחינה מוסרית, הטובה האונטולוגית הינה פחותה מהטובה המוסרית, שהרי טוב לי שלא נבראתי וכרגע אני רק אוכל כאן קש, זאת לא טובה עבורי. נקודה. אין לי בעיה אם כן לקיים מצוות כי אני חייב, כי קיבלתי עול תורה בהר סיני [או כי אני חלק מקהילה שקיבלה על עצמה, כמו שנדברנו במקום אחר], או מחמת שאר חיובים. אבל אני לא יכול לקבל שזאת חובה של הכרת טובה או כל דבר דומה. אלא שעדיין עלינו להבין את דברי הראשונים שמבססים את חיובי המצוות על יסוד הכרת טובה, ולזה אין לי הסבר.
שנית, ישנו נידון שונה פרטי יותר [ולא קולקטיבי כלפי כל המצוות], חובת ההודאה לה'. אנחנו מודים לו בכל תפילה בברכה מיוחדת, ובעוד אינספור הזדמנויות אנחנו מודים ומשבחים על כל הטוב. נניח שביססנו את חובת הציות על החובה המוסרית הנ"ל, אבל מכאן ועד להודות לו על העיניים והפה והבריאות והפרנסה, הלוא אנחנו חוזרים לכל הקשיים שהצגת בפתיחת המאמר. שוב, זה לא נוגע לציות שלי ולקיום המצוות, שם "מצאתי מקור אחר" לחיוביי, זה נוגע לנקודה הספציפית של ההודאה לה', ובנושא זה אני מתקשה מאוד להודות לו בצורה כנה ואמתית.
הסברתי לך פעם את כוונתי באריכות גדולה, ואין המקום להרחיב כאן שוב [אחד הטיעונים היו שלומר לקב"ה תודה שאני לא עוור זה מגוחך, כי אם הוא שם אותי בעולם שהנורמה בו היא לראות, אז טבעי מצדו שיעשה אותי אדם רואה, אחרת הוא אכזרי, ואם משהו כאן מחייב התייחסות זה מצד העוור שקיבל כאן "עונש" גדול והשאלה היא עליו ולא עליי, כמובן זה נושא באמונה וכו' אבל כלפיי "הנורמלי" אין תביעה. אני מבין שאפשר לשבח את הבורא על יצירת העין המופלאה אבל לא כתודה אישית. מי שמודה על זה שהוא לא עיוור, הוא כמו זה שמודה לשודד הגדול שלא הרג אותו או פצע אותו, חלילה שכך אנחנו מתייחסים לה'. כמו כן, כתבתי לך שאני מוכן להודות על טובות שחורגות מהנורמה, שאינן מובנות מאליהן, אם כי גם אלו מתאזנות בצרות החריגות…].
בקיצור, אשמח לחידוד יתר של החובה הפילוסופית-אונטולוגית כסוג של הכרת טובה. וכן אשמח לעזרה בהבנה של רעיון ההודאה לה'.
בהמון הערצה והערכה
קודם כל, בלי הערצות בבקשה.
באשר לדבריך, קשה להסביר אינטואיציות. אם אין לך – אז לא.
ההודאה בתפילה לא קשורה לדבריי כי אם אתה מקבל משהו עליך להודות עליו. זה לא אותו נדון כמו הכרת טובה כללית על החיים וכל אשר בהם.
[הערצה היא סוג של רגש, כמו אינטואיציה, שקשה להסביר למי שלא מבין.]
ככה במשפט אחד לבטל את השאלה? הלוא גם אתה במאמרך לא ממש הצלחת להסביר את האינטואיציה הזאת, ניסית רק להקיש מאינטואיציות אחרות, נניח לזה שאינטואיציה שצריך להסביר אותה או להוכיח את קיומה אינה אינטואיציה, אבל מה פירוש "אם אין לך – אז לא", דומני שמה שמושך אותי אצלך תמיד זה שכל דבר אתה מסביר בצורה מתמטית בלי הרגיישים ותחושות בטן. האמנם אם "אין לי את זה" עלי להרים ידיים?
אכן, הפרדתי את עניין ההודאה בתפילה, אבל הקשיים שבתחילת מאמרך בוודאי קשורים גם לנושא זה. ובכן, מדוע עלי להודות על חיי המסורים בידו ועל נשמתי הפקודה לו? לא ביקשתי את זה מעולם. כמו שכתבתי, אם אזכה בפיס או במשרה מבוקשת ונדירה אני מוכן להבין, אבל סתם כך על הדברים השגרתיים והנורמטיביים, למה?
אתה טועה בטעות יסודית. טיעון לוגי לעולם מבוסס על הנחות יסוד. מניין באות אלו? מאינטואיציה (תרצה, קרא לזה הרגשים ותחושות בטן). לכן הכל מתחיל באינטואיציות ורק משם מתחילה הלוגיקה. כל מה שאפשר לעשות לגבי ההנחות הוא להדגים את האינטואיציה, ואם אדם לא מוצא אותה בתוך עצמו אז אולי אין לו אותה.
הודאה למישהו על משהו שהוא נותן לך זו שוב אינטואיציה מוסרית פשוטה. כמו להורים. גם מהם לא ביקשתי, ועדיין אם הם נותנים לי אני מכיר להם טובה. גם על הדברים השגרתיים.
אכן כן. אבל כבר במאמרך התפתלת בניסיון להדגים את האינטואיציה, כי יש כמה הבדלים בין הדוגמאות לבין הנושא שלנו. אין לי בעיה עם אינטואיציה כלפי ההורים וכדומה, ואף שיהללך זר ולא פיך, לצורך העניין אומר שאני גם מוסרי בהכרת טובה קלאסית, וזו בהחלט אינטואיציה בריאה. כך שהכשל הוא לא בהנחות יסוד אלא באנלוגיה בין זו המוסרית לבין הפילוסופית-אונטולוגית. אני מבקש רק לחדד יותר את האנלוגיה. האם האינטואיציה אומרת שעלי להתייאש כל כך מהר?
אם אדם ירים לי בניין מול החלון ואחר כך יעשה את הבית מפולש כדי שאוכל לראות את הנוף למרות הבית המעצבן שלו, לא אומר לו על זה תודה. אם אלוקים ברא אותי על כורחי והוא שומר אותי בחיים סבירים יום עסל יום בסל, מדוע עלי להודות לו.
אחדד מעט יותר. נוכל לצייר שני מקרים של נתינת טובה. מקרה א. אדם נתן לי לחם וחלב. האינטואיציה ברורה ביותר, אני חש כלפיו רגש מוסרי של הכרת טובה. מקרה ב. אדם לקח אותי בעל כרחי למלון סגור, והוא מספק לי פנסיון מלא, כל מה שאני צריך. מבחינתי אני מוותר על כל התענוג, ואף מעדיף לא להזדקק לטובותיו וגחמותיו. כאן כבר אין לי אינטואיציה של הכרת טובה, זה שהוא נותן לי כל צרכיי זה כי נשארה בו עוד אנושיות והוא מבין שהוא לא יכול לכלוא אדם ולהתעמר בו ללא סיפוק צרכיו. לא כ"כ פשוט להודות לו שהוא לא אכזרי.
כעת אנחנו שואלים מה הרגש שלנו כלפי האל. אתה טענת באנלוגיה מדיי בקלות, לדעתי, שהיחס שלנו לאל הוא כמו במקרה א, ואף הרחבה עמוקה יותר של המקרה. הוא נתן לי את כל חיי ולכן זו הכרת טובה עוצמתית יותר שאף מחייבת ציות. בכך אתה פותר נפלא את כל הקשיים, אבל אני מנסה להבין טוב יותר למה כ"כ ברור לך שזה דומה למקרה א ולא למקרה ב.
לעניין הטיעון שלך על האינטואיציה, הלוא ברור שאינטואיציה יכולה להיות נרכשת. ההורים מפתחים אינטואיציה בריאה אצל הילד, ומי שגדל במקום מושחת למשל לא ירכוש אינטואיציה מוסרית. האם באמת לדעתך מי שלא מוצא בעצמו אינטואיציה מוסרית, אין לו סיכוי להתחבר ולהבין את הרעיון ולפתח אצלו כזאת?
אני מכיר אנשים שגדלו בבית נינוח ושמח שמסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, החיים תמים יפים וזורחים והבריאה אומרת שירה. אלו חשים אינטואיטיבית רגשי תודה לבורא. אין לי ספק שזה אמתי ונכון אצלם. אבל אדם שגדל בבית נרגן של אנשים קשי יום, לא רואה בחיים את היצירה הכי מוצלחת, והאינטואיציה שלו ברוב התקופות אינה מושכת אותו לרגשות של הכרת טובה. האם לזה האחרון אין אפשרות להתחבר לתוכן של כל מערכת ההודאה לה' שמלווה את האדם הדתי בכל נקודה בחייו הדתיים?
אתה כל הזמן מניח שאדם סביר היה מעדיף לא להיברא. לכן אתה מדגים זאת דרך מי שבונה קיר מול הסלון שלי. ההשוואה גרועה מאד כמובן. אם ספציפית יש אדם שרע לו בחיים יש אולי לדון, וגם על כך כתבתי שזה משפיע על הכרת טובה מוסרית ולא אונטית. אבל אם אדם חי בסדר אז הוא צריך להודות על מה שקיבל.
מיציתי.
כמו שכתבתי, סביר שמי שחש שהכל טוב ויפה, ואולי רוב האנשים כך, הודאתו מעולה ואמתית. אבל יש ויש. האם אלו שאינם רואים מציאה גדולה בחיים עלי אדמות, אף שבדרך כלל הם מנסים להכיל את זה ולפחות ליהנות מהחיים, האם הם צריכים גם להודות על הטובות האלו?
אתה שוב מוסיף שזה משפיע על הכרת טובה מוסרית ולא אונטית, אבל כל היסוד של הכרת טובה אונטית בנית על ההנחה שהיא הרחבה להכרת טובה מוסרית, אז אם אין כאן מוסריות, אין גם אונטולוגיה.
מתנצל אם עייפתי אותך. אנא תן עוד צ'אנס. זה ממש חשוב לי ואני מתמודד עם שאלות אלו ערב ובוקר וצהרים. אולי יבואו גם אחרים ויתנו יד.
אני לא מבין על מה הדיון ולכן איני יודע כיצד אוכל לעזור לך. הסברתי את מה שהיה לי להסביר והכל נראה לי פשוט וברור.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer