הלכה למעשה בקשרים עם חבדניקים

אוסיף שלדעת הרמב"ם הם מוגדרים כעובדי ע"ז וז"ל

'המקבל עליו אחד מכל מיני עבודת כוכבים באלוה חייב סקילה ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה וכן כל כיוצא בדבור זה חייב ואפילו חזר בו בתוך כדי דיבור ואמר אין זה אלי אין חזרתו כלום אלא נסקל'
(הלכות ע"ז פ"ג ה"ד).

כלומר שיש שני דינים בע"ז, 1 עובד ע"ז 2 המקבל עליו איזה דבר באלוהים אפילו אם לא עבדו.

מיותר לציין שעובד ע"ז חמור ממין, אפיקורוס או כופר.

תודה.

האם אין טעם לנסח תשובות לאפולוגטיקה שלהם בעניין? למשל:

"מאז ומעולם “הואשמו” ציבור החסידים בכלל – ועדת חסידי חב”ד המאמינים ברבי מלך המשיח שיל”ו בפרט, בהפרזה יתירה – כביכול – באמונה זו. טענת המנגדים היא שהעיסוק בנושא זה, והתיחסותנו אל הרבי כממוצע המחבר, מה שמחייב להאמין בו כאיש אלקים, עלול לדרדר ח”ו את אמונתנו בהשי”ת, וכתוצאה מאמונה זו עלולים אנו לבוא לטעות גסה ולהאמין ב”ממוצע המפסיק” רח”ל, שהוא פגם חמור באמונה – כשמאמינים באדם בשר ודם שיש בו תכונות אלוקיות.

"וכמובן שחסידים נאמנים אינם שועים לטענות חסרות שחר אלו, המשוללות כל יסוד ובטעות יסודם. משום שהשקפת האמת – שהרבי בטל ומאוחד בעצמותו ית’, וכהלשון הידוע: “מהותו ועצמותו ית’ כפי שמלובש בגוף”, שלכן הוא “ממוצע המחבר”, אינה יכולה להתחלף בהשקפת השקר – שעצמותו ית’ הוא גוף ח”ו או דמות הגוף, שהרי הן השקפות הפוכות ומנוגדות בתכלית, בלי שום קשר ודמיון.

"כי אמונת האמת היא שהוי’ הוא אין סוף ופשוט בתכלית הפשיטות, והרבי – גם גופו הגשמי – זך וטהור עד כדי התבטלות והתאחדות מוחלטת באין סוף ב”ה, שלפי זה נמצא שהישות הבלעדית הקיימת הוא הקב”ה הבלתי בע”ג, ואילו הגוף הגשמי של הרבי – בטל במציאות, וכפי שיהי’ לעתיד לבוא אצל כולנו כנ”ל, כמ”ש “ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר כי פי ה’ דיבר”, שגם הגוף הבשרי יהי’ חדור, בטל ומאוחד בעצמותו ית’, וכך הרבי מלך המשיח שיל”ו – אשר יביא את הבריאה לדרגא זו, הריהו עומד בביטול זה בכל עת גם בזמן הגלות.

"ולאידך לפי ההשקפה הכפרנית – האלוקה הוא גוף ח”ו, ואילו מציאות האין סוף לא קיימת, והיא התפיסה הפנתאיסטית של שפינוזה שר”י, שטען שהאלוה הוא הטבע וכו’ רח”ל."

https://abc770.org/article_node_4249/

אין טעם. אתה תשחית את מילותיך.

קצת מצחיק שקופנהגן שטוען להבנה בתאולוגיות שונות לא טורח לרגע להבין את הגות חב"ד שעליה יוצא קצפו. כשכתוב בספריהם "ביטול" הכוונה היא הרגשת ביטול חזקה כאילו רק ה' קיים, ובקטע שצוטט לעיל נטען שהרב'ה נמצא במדרגה הזו.

ד,

לא זכור לי שטענתי להבנה בתיאולוגיות שונות.

הבעיה כאן אינה קשורה לשאלה מה בדיוק מישהו מבין אלא לכך שיש מצוות עשה שלא להשמע למתנבא בשם עבודה זרה, שקודמת לוגית וזמנית לאפשרות שבשם *סמכות* רבנית או אדמורית כלשהי תטען, מבלי שהדבר הוכח לכל אחד מאיתנו, שהוצלח להבהיר מדוע לא סביר שהחידושים התיאולוגים בהגות החב"דית עשויים להיות בבחינת עבודה זרה ולכן אין בעיה.

בלעדי כך יכול לבוא כל נביא המתנבא בשם אלוהים אחרים ולטעון שהאלוהים האחרים שהמציא הוא הוא אלוהי ישראל, ואם רק היית מבין לעומק את הגותו היית מסכים (כפי שאומרים למשל המורמונים), ואז ביטלת למעשה את המצווה. על מנת שתהיה נפקא מינא מעשית ברוב המכריע של המקרים, מה שצריך להתברר קודם בשכל הטבעי של כל אחד ששוקל האם להאמין באיזו דוקטרינה חדשה כזו הוא, שהתשובה לשאלה האם יש חשש סביר לנסיון – בפירוש שלילית, ולא סביר שמדובר ב"כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". את זה לא ניתן לברר על ידי עצם קיומה של האפולוגטיקה החבדית עצמה, מבלי ליצור טיעון מעגלי.

למה הדבר דומה? ליהודי משיחי המנסה להצטרף למניין באמצעות נסיון להוכיח את חוסר הבעייתיות לשיטתו בדוקטרינת האינקרנציה באמצעות הנחות פרשניות שלא הועברו בבירור במסורת, אינן נלמדות מן השכל ואינן הכרחיות בפשטי המקראות, ואז יטען שאין כאן הפרה של המצווה (כפי שתמיד עשו נוצרים מאז ניקיאה). כמובן שלא. זה בדיוק מה שעומד לדיון. התורה ציוותה שנבדוק אם יש סברה רצינית שכן יש כאן עבודה זרה, ואם כן – לחשוש לנסיון. היא אומרת זאת במקור לגבי נביא שעושה אותות ומופתים, כל שכן אחד שלא ניתן להגדירו כנביא – כמו אדמורי חבד שלא נשלחו כנביאים ולא חיו בישראל, לא ניסו לנבא את העתיד, ולא התבטאו במילים "כה אמר ה'" או "נאום ה'" שמעמידים את אומריהן בפני הסיכון האישי להחלת קריטריון ההפרכה של דברים י"ח שמי שאינו עומד בו עונשו מוות.

כל השאלה היא אפוא האם יש סיבה לחשוש לנסיון. והתשובה שאחד שכמותי מסוגל לומר שהוא *כן יודע* היא – בוודאי. להלן אחת. צוטט למעלה:

"כמ”ש “ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר כי פי ה’ דיבר”, שגם הגוף הבשרי יהי’ חדור, בטל ומאוחד בעצמותו ית’, וכך הרבי מלך המשיח שיל”ו – אשר יביא את הבריאה לדרגא זו, הריהו עומד בביטול זה בכל עת גם בזמן הגלות.

ננסה לחשוב לרגע על האפשרות שהתיאולוגיה החבדית בנוגע לביטול המציאות של המציאות החומרית אינה נכונה. כפי שכמעט יאמר לך כל חוקר, כך סברו הרמב"ם והרוב המוחלט של גדולי ישראל שקדמו לחסידות. כלומר גופו של "הרבי", אישיותו, נפשו או רוחו, הם חלק מבריאה מובחנת (כפי שמתבקש מפשטי המקראות "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ"), אינם חלק מאלוהים ואינם מאוחדים עם עצמותו (עצם האמירה היא חירוף וגידוף אבל נניח לכך). במצב זה, ברגע שאתה אומר שנפשו של "הרבי" או גופו מאוחדים בעצמותו ית' אמרת למעשה ש"הרבי" הוא אלוהים או שיש בו אלוהות. הדבר עומד בסתירה לעיקרים 2-5 של הרמב"ם, ומיד עולה האפשרות לנסיון שעליו דיברה התורה.

נניח שתצליח איכשהו להוכיח שזה לא נובע מהדברים. עדיין המצווה אומרת שעלינו לדחות דברי הנביא, האדמו"ר או הרב *עד* שיתברר לנו שאין חשש לעבודה זרה (אחרת, שוב, לעולם לא יהיה ניתן ליישם אותה), ולא לטעון "איננו מבינים את עומק ההגות אך ניתן לסמוך על מאמרי חבד ולכן אין בעיה".

אתה יכול לעשות את שיקוליך בנוגע למצוות אי הקשבה לנביא וכו' ולהחליט שחב"ד הם עובדי ע"ז, אבל בשבילי כצופה מבחוץ שמכיר את הלך הרוח והכוונה שמאחורי הדברים, שרואה את ההצעות המתלהמות לקריעה ואי הצטרפות למניין (אה, זה בגלל שהם מתפללים לרבי ולא לה'. מביך להתייחס לשטויות האלה) מאת מי שבאמת לא מבין כלום בנושא (לא בנושא של תאולוגיה אלא של קצת הבנה של דעות אויביך כאן) – זה מעלה גיחוך (ואני לא מבין גדול במחשבת חב"ד. פשוט בנושא הספציפי הזה גם תהיתי פעם וחקרתי קצת).
אגב, התקפותיך על החסידות מעיקרי האמונה של הרמב"ם מעלה תהיה גם על בעל האתר הזה שהצהיר לא אחת שי"ג העיקרים לא מעניינים אותו כלל. קריעה?

ד,

מי שיש לו נימוקים טובים יכול פשוט להעלות אותם במקום לדבר על מצבי נפש סובייקטיבים. גיחוך, מבוכה, ועניינים של אד הומינם אינם טיעון. כל עוד אינך מנסה להגיב עניינית הרי שמדובר בדיון עקר מה גם שאין בכך סיפוק לדרישת המצווה האמורה שלא לקבל תיאולוגיות חדשניות מהסוג המדובר.

אתה אומר: "אה, זה בגלל שהם מתפללים לרבי ולא לה’. מביך להתייחס לשטויות האלה". גם נוצרים אינם מתפללים לישו אלא ל"אֲבִי הָאוֹרוֹת אֲשֶׁר כָּל שִׁנּוּי וְכָל צֵל חִלּוּף אֵין בּוֹ" (יעקב א), אך לדידם ישו משחק תפקיד בהוויה האלוהית ולכן נפסק שזו ע"ז בשיתוף.

אתה משתמש במילים שאינן מוסיפות או גורעות כלום – "הצעות מתלהמות", "התקפותי על החסידות" וכד'. על אותו משקל נוכל לדבר על "הצעותיך המתלהמות" לצרף חבדניקים מסוג מסוים למניין (בניגוד לציווי ה') או "התקפותיך על תורת משה". ברגע שאתה טוען לאמת ואני טוען לשקר, כל אחד מתקיף את עמדת השני. כך הוא טבע הדברים.

שים לב שגם אתה לא הבאת נימוקים אלא פשוט ציטוטים והצהרות על כך שזה סותר את עיקרי האמונה

ד מה יש להסתבך פה ניסוחים כאלו שמייחסים אלוהות לרבי הם ע"ז כפשוטו, כמו שמובא ברמב"ם למעלה, איזה צורך בהסברים נוספים יש?

המקבל על עצמו עצם כלשהו באלוה נחשב לעובד ע"ז.

ד
יש הבדל בין מציאות שבה אומרים ש"הכל אלוהים" למצב שבו אומרים "פלוני חציו אלוהים וחציו אינו אלוהים". במקרה הראשון ישנה איזו הפרדה בין אלוהים כמקיף כל עלמין (ובורא אותם) לבין אלוהים כממלא כל עלמין (מקיים אותם בכל רגע ורגע). אנחנו אמנם חלק מאלוהים אך איננו אלוהים בעצמנו. ניתן לטעון שיש כאן איזה בלבול כמו שטוענים המתנגדים אך לא ניתן לטעון שהפער בין אלוהים לאדם לא נשמר. במקרה השני לעומת זאת אנו מסמנים אדם שאצלו לכאורה הפער לא נשמר. הוא גם אלוהים וגם אדם. כאשר מישהו הוא גם אלוהים וגם אדם נפנופי הידיים קצת פחות משכנעים והתחושה שיש כאן עבודה זרה צפה. אני לא רוצה להגיד זאת על החב"דניקים ואני מעריך אותם מאד אך בנקודה מסוימת השכרות צריכה לרדת והם צריכים להחליט באיזה צד הם נמצאים.

דרך אגב בזמנו אמר לי מישהו שמקורב לחב"ד ותקופה מסוימת גם ראה את עצמו חסיד חב"ד שזו בדיוק הבעיה עם הנוצרים. אם יש"ו הוא בן האלוהים אז אנחנו איננו חלק מאלוהים. כנראה הוא לא חשב על הרבי או שלא היה מודע לדיבורים הללו על הרבי.

י.ד
אני מסכים, ורק אעיר על נקודה אחת: לשיטתך ר' תנחומא עבד ע"ז?
ד"א "וְזֹאת הַבְּרָכָה" א"ר תנחומא אם אלהים למה איש ואם איש למה אלהים אלא בשעה שהיה הושלך ליאור של מצרים איש ובשעה שנהפך לדם האלהים.
ד"א בשעה שברח מלפני פרעה איש ובשעה ששיקעו אלהים.
ד"א בשעה שעלה לרקיע איש ומהו איש לפני המלאכים שכולן אש ובשעה שירד מן הרקיע אלהים מנין שכתוב (שמות לד, ל): "וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו".
ד"א בשעה שעלה לרקיע אלהים כשם שאין המלאכים אוכלין ושותין אף הוא לא אוכל ולא שותה מנין שנאמר (שם, כח) "ויהי שם עם ה' וגו'".
ד"א מהו איש האלהים א"ר אבין מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלהים:
(דברים רבה יא ד)
זאת דוגמא לאיך שרגשות הופכות לדיבורים שנשמעים קיצוניים. ברור לי שאם היית תופס את בעל המדרש לשיחה הוא היה אולי חוזר בו מהניסוחים, וכך גם במקרה של חב"ד (אמנם שם יש קצת יותר שיטתיות)

ד,

אם לא הבאתי "נימוקים אלא פשוט ציטוטים והצהרות", כנראה שצדק הרב באומרו "אין טעם. אתה תשחית את מילותיך."

אני גם קצת תמה על הרב שאמר לעשות קריעה על כך.למרות שדעתי כדעת הרב בנושא של הקפדנות על עיקרי האמונה שמדובר על נושאים של אמת ושקר ולא משהוא ששייך להיות חייבים "לחשוב" אותם ולהאמין בהם.אכן חלק מעיקרי האמונה הם הכרחיים להיות שומר תו"מ ולהצטרף למניין וכד' ,למשל כמו האמונה במציאות ה' וכנראה שגם ביחידותו ובאחדותו,באמיתות נבואת משה ובנצחיות התורה ,בהשגחת (או בידיעת ) ה' ולשיטתי גם בשכר ועונש,אך מה שייך לקרוע על זה ? קריעה זה מעשה חרדי (מהחרדיות השוטה) למהדרין וכלל אינו מתאים לרב.כנ"ל ביחס ליין נסך וכל שאר הדברים .

ואינני חשוד בעיני עצמי על אהדה מיוחדת לחב"ד הלובביצ'ית.אבל בסופו של דבר המציאות נשפטת ע"פ האנשים ומעשיהם,ודי נראה ממעשיהם שהם מאמינים בליבה של עיקרי האמונה ההכרחיים וכל דבריהם על איש שמחציו ולמעלה אלוהים הם מתכוונים לומר שהוא בעצם איש אלוהים (נביא,כמו משה וכו') שחלקו העליון (נשמתו נניח) בטלה לגמרי לה' ולכן כאילו היא "אלוהים" וחציו התחתון (שהוא איש) הוא החומריות שבו ושבגללה ,בס"ה האדם הכולל שהיה הרבי לא היה "אלוהים".הקטע עם הצינור של השפע ושהוא ממוצע בין שאר בני האדם לאלוהים זה "ממוצע" שפרושו "מתווך".זו פשוט חסידות רגילה.אני כשלעצמי אכן מאמין שביחס לחסיד חב"ד הדברים הללו נכונים.כלומר בשבילו,מהרגע שהוא בחר להתקשר בו, באמת הרבי הוא מתווך בינו לבין אלוהים (לפחות במה שקשור לרוחניות,וייתכן שעקב כך גם בגשמיות) .האמונה שלו בתיווך הרבי בינו לבין אלוהיםמגיבה למציאות שקיימת בכוח ובתורה מוציאה אותה לפועל.

אילון, חובת הקריעה מעוגנת בהלכה בכל מיני הקשרים. אין לזה קשר לחרדיות וכו'. וזה גם לא קשור לאשמה של האדם שמחזיק בתפיסה זו או אחרת. גם על ס"ת שנשרף קורעים.

האם צריך לקרוע לפני כולם?

הבעיה מתחילה בחולצה שמודפס עליה יחי המלך. אם יקרענה הרי זה בבחינת לא תעשון כן לה אלוקיכם.

זה יצור מצב מגוחך בו חבדניק שיראה את זולתו קורע עליו יצטרך בעצמו לקרוע ועל פעולתו זו יצטרכו הרואים גם לקרוע וכך עד אין סוף עד הסיבה הראשונה. ודוק

כיצד קרה שיהודים איבדו את הרגישות לאמירות כמו: הלובביצ'ר הינו "מהותו ועצמותו ית’ כפי שמלובש בגוף" (מתוך הציטוט לעיל)?

האמירה הזו עולה מהתפיסה לפיה הנבראים מבחינת הבורא אינם עניינים מובחנים אלא בטלים ומאוחדים איתו, כאור השמש בשמש עצמו שאינו דבר נפרד מהשמש אלא בטל ומאוחד עם השמש (כפי שמתאר בעל התניא בשער הייחוד והאמונה פרק ג'), אך רק בזמן הגאולה תסתיים האילוזיה כאילו יש כאן מציאות מובחנת, בעוד שאצל הרבי הדבר משתקף גם ברגע זה ממש: "וכך הרבי מלך המשיח שיל”ו – אשר יביא את הבריאה לדרגא זו, הריהו עומד בביטול זה בכל עת גם בזמן הגלות."

הבעיה היא שכל זה היה נובע רק אילו היה ניתן להוכיח שהפאנאתיאיזם החבד"י מתאר את מצב העניינים לאשורו. אך אני סבור שלא רק שהוא אינו כך, אלא שניתן להוכיח שהוא שקרי. ואומנם אם נלך אחורה בזמן לבעלי המחשבה שקדמו לחסידות כמו סעדיה גאון, הרמב"ם או בעל העיקרים, לאף אחד מהם לא הייתה תפיסה שאפילו התקרבה לפאנאנתאיזם כלשהו, בוודאי לא לזה של בעל התניא. ככל שנעיין במקרא או בספרות החיצונית של בית שני לעולם לא נוכל לקבל את הרושם שאלוהי ישראל אינו אלא אלוהי בעל התניא שרק ממתין להזדמנות לצאת מהארון.

שמא הגיעה העת לומר: איננו זקוקים לאלוהים מומצאים

הרב בטח ,בהקשר שלנו,מתכוון לקריעה על חירוף וגידוף (כשמעידים על כך שאדם חירף ה' וצריכים לומר בפה במפורש את החירוף עליו מעידים).אבל זו כיום מין מליצת לשון (אפילו בקריעה של אבלות ,ולמרות שהיא הלכה,היא מאוד מלאכותית .אפילה קריעה אין שם. גוזרים עם מספריים חולצה זולה או גופייה.בימים קדומים זה היה מעשה טבעי בכל העולם כולו.והיה מנהג אבלות בינלאומי שהפך להלכה).בדר"כ אצל חרדים כשהם שומעים "כפירה" (בהגייה אשכנזית עם סגול בסוף).וקצת סנטתי ברב שהשתמש במליצה הזולה הזו.

בס"ד ד' בתשרי ע"ט

רבי אבין (דברים רבה יא,ד) מתאר את משה איש האלקים, ש'מחציו ולמעלה אלקים ומחציו ולמטה איש', ונראה לענ"ד לבאר שמשה כדרך המתרגם משפה לשפה צריך להבין את שתי השפות. משה, מחד, מבין לעומק את דרך החשיבה האלקית, ולאידך גיסא הוא מבין דרך החשיבה האנושית על כל מגבלותיה וחולשותיה, ולכן ביכולתו לתרגם את החכמה והרצון האלקיים לקליטתם והבנתם של בני אדם.

הרבי מליובאוויץ מבאר (במאמר "המשכת כל הברכות על ידי משה איש האלקים", התקשרות 716, באתר 'חב"ד ישראל') את תכונתו של משה כ'איש האלקים', על היכולת להעביר את הרכה האלקית האינסופית למציאות אנושית מוגבלת:: 'משה יש בו שני העניינים… ובהיות בו שני ענינים אלו, יש למשה הכוח ד"תפילה למשה" – להוריד את הברכות של הקב"ה כפי שהם למעלה מדידה והגבלה ("ואני אברכם") לבני ישראל בהיותם נ שמות בגופים למטה (בבחינת "איש")'.

תכונה זו של חיבור האלקי לאנושי קיימת (לדברי הגרמ"ש שם) בכל אדם מישראל: 'ויתירה מזו: בכדי שאצל בני ישראל ייקלטו בפנימיות ברכות הקב"ה (שלמעלה ממדידה והגבלה), מובן שגם אצלם צריך להיות מעין שני העניינים הנ"ל ("איש" ו"האלקים"). ויש לומר על פי הידוע שכל יהודי יש בחינת "משה" שבו… שכשם שאצל משה יש שני העניינים "איש" ו"האלקים" (שעל ידם הוא ממוצע המחבר בין הברכות שלמעלה ובני ישראל שלמטה) , על דרך זה יש "אפס קצהו ושמץ מנהו" בכל יהודי… על ידי זה שכל יהודי מגלה (בכוח נשיא דורנו) את עובדת היותו שלוחו של הקב"ה… מנצל את כוחותיו לעבודת ה', באופן שהכוחות הם דק ככלי, "שליח" כדי לעשות שליחותו ורצונו של הקב"ה., בלימוד התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה.. וקיום המצוות בהידור, וכך הוא פועל גם בעולם, שכל ענייני העולם נעשים כלי לעשות שליחותו של הקב"ה'

יהי רצון שנהיה כולנו שלחים נאמנים, לא לקרוע אלא להתחבר ולחבר לאור האלקי!

בברכת גמר חתימה טובה, ש"צ לוינגר

פיסקה 2, שורה 2:
… להעביר את הברכה האלקית…

אני חש שמוקדם להכריע מהי ההגדרה ההלכתית של חסידי חבד. קריעה והוצאה ממניין הינן עמדות קיצוניות להפליא,ואינן עקביות להלכה באמת. שכן הרבה יותר פוסקים יאסרו לצרף למניין מי שלא מאמין בקדמות הזוהר (קופנהגן??) או לקבל לקבל לעדות מי שמחזיק פלאפון לא כשר – מה שאוטומטית מוציא את כלל הציבור הדתי מהאופציה להתפלל זה עם זה. בפועל לא נהגו כך,ואלו מתפללים עם אלו. "בני נביאים הם" ויודעים הם להבחין מהח עבודה זרה ומה היא רק שגגה . חסידי חבד עדיין מלקקים פצעיהם. רק כשימות כל הדור שראה את הרבי ניתן יהיה לבחון את מידת התרחקותם מאמונת ישראל. כפי שהמצב נראה היום יש מידה של התקרבות בין המגזרים. לטעמי, מבחני התניא שנערכים בבניני האומה וקולטים עשרות אלפי דתיים מכל הסוגים – יותר משהם מהווים נסיון מיסונרי של חבד, הרי שהם מעין קריאת פיוס שלהם עם הציבור הכללי. בכך הם בעצם מנסים לשוב אל תוככי הקהילות הדתיות ולהבלע כחלק מהאורגניזם היהודי. יותר ממה שהם עושים לנו טובה במלגות המבחנים והנחות הספרים, הרי שאנו עושים להם את הטובה באומרנו להם :"אחינו אתה,אחינו אתה". ימים יגידו להיכן האוסמוזה הזו ץתנוה. יש להתאזר בסבלנות לפני שעושים מכשים פזיזים שיזיקו לא רק להם טלא ליהדות הטהרנית כולה.

להרחבת העיון https://tomerpersico.com/2010/01/10/wolfson_interview/

רק שיהיה ברור שלא מדובר כאן על חבד"ניקים בכלל. דובר על מישהו שאמר דברים מאד מסוימים, וזה לא כל חב"דניק. בפירוש כתבתי כאן כמה פעמים שחב"ד ככלל אינם כוס התה שלי אבל אני רחוק מלחשוב שכולם עבריינים או כופרים וכדומה. וכמובן זכויותיהם רבות כרימון.

גיל,

לא ניתן להשוות בין החומרה של פסיקה שנויה במחלוקת שלא לצרף למניין מי שאינו מאמין בקדמות הזהר לבין עבודה זרה, העבירה העקרית שבגינה נענשנו בחורבן בית ראשון והגלות שבעקבותיה, שמאז והלאה אבד השלטון העצמאי מישראל.

נניח שהיית מסתובב בראש חוצות ומכריז שהרב מיכי שלח אותך לבצע שליחות ציבורית כלשהי בשמו. ברור שמדובר בטענה שיש לה ערך אמת (בלוגיקה הביטוי "ערך אמת" משמעו שהטענה או אמיתית או שקרית) – אין משהו באמצע. זהו עקרון הנקרא "השלישי הנמנע". כל משפט שמדבר על המציאות עצמה – להוציא עניינים של אמת פואטית או בדיונית וכיו"ב – הוא כזה. נניח: "הנשיא הנוכחי של ארה"ב הוא בארכ חוסיין אובאמה", וכיו"ב.

כל שכן לגבי מציאותו של בורא העולם – הנמצא ההכרחי: אם הוא שלח או לא שלח איזה נביא או משיח לבצע שליחות מסוימת, מדובר בשאלה העובדתית הכי חזקה של אמת ושקר. לכן ירמיה הרחיב לעסוק בשאלת זיהוי נביא האמת: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִיל וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם" (יד, יד). הקב"ה אומר שאנשים הוזים דברים, חוזים חזיונות שקר, ליבם מרמה אותם, והם מיחסים זאת לשליחות שהגיעה ממנו. אבל הכל שקר.

בהנחה שהחזרנו את התיאולוגיה לקרקע המציאות, האם יש סיכוי כלשהו בדעתך שהקב"ה באמת שלח את הלובביצ'ר להיות המשיח, הגואל האחרון, בניגוד לכל פשטי המקראות? האם הוא לא יכל לדעת מה הוא הולך לעשות ולנבא בהתאם?

המשיח במקרא בוודאי נביא – ויש מדרשים שהעזו להעלות את נבואתו למעלה ממשה. לכן הרמב"ם גוזר מכך באגרת תימן שהטוען למשיחיות טוען בעצם לשליחות נבואית. מה לדעתך עולה מהדברים לגבי משמעות האמונה במשיח/נביא שקר, שכל ספרי הנביאים מלאים בכך שהקב"ה מצפה מאיתנו שלא לשמוע ולא להאמין להם, ואחרי כן מוסיפים שאותו משיח שקר הוא לא אחר מעצמותו ית' בגוף גשמי?

קופנהגן, למיטב ידיעתי רוב ככל החב"דניקים מודים בכך שהרבי מת – כלומר, הוא אינו המשיח (יסבירו שהדור לא זכה). למיטב ידיעתי אלוהים לא יכול למות אז כנראה הם יודו גם לזה. תבוא אל חב"דניק ותשאל אותו פנים אל פנים אם הרבי הוא אלוהים. הוא יענה לך שלא. ותסתכל טוב טוב אם זו אפולוגטיקה. אני מבטיח לך שתופתע

קופנהגן.לדעתי הרבי אינו המשיח אבל אלהים -יהיה מה שיהיה- הרבה יותר סלחן לטעויות . הבאת ראיות מן המקרא אינן ,לדעתי , מהוות כל שיקול. גם לא מהמיימונידס. אם אתה רוצה לדון הלכתית תשאל פוסקים בכירים שדנים על בסיס מסורת. הקונצנזוס שתקבל הוא שאין בכל מה שאתה מצטט עבודה זרה. אז עם מה נשארת ביד? ראיות מן המקרא? אין. מן הפסיקה ? נאדה. כל שנותר זה טיעונים פילוסופיים שבאמת אינן שווים בשביל לחרחר ריב ולשלול אמונות של אנשים אחרים. ובכלל, עם דיונים פילוסופיים כגון אלו סביר מאד שתגיע למסקנות מרחיקות לכת גם על עקרי האמונה, ובסוף עליך יהיה תמיד מי שיבקש לעשות קריעה.הוא כמובן יטעה, אבל בשונה ממך הוא לפחות ישען על הקונצנזוס ההלכתי.

גיל,

אומנם ה' נוטה לסלוח, אך "כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו" – בתנאי שיש מגמה של חזרה בתשובה שבה האדם מעוניין לבחון בכנות את דעותיו ומעשיו ולתקנם כל אימת שהוא מוצא בהם שגיאה, לא למי שבוחר בקשיות עורף בתור מדיניות.

נדמה שאתה עושה רדוקציה של עניינים מרכזיים ביהדות לשאלות הלכתיות הנקבעות על ידי פוסקים בכירים שדנים על בסיס מסורת. אך מי קובע מיהו בגדר 'פוסק בכיר'? ומה עיקרי ומה תפל במסורת (רמב"ם לעומת בעל התניא)? שהרי הרפורמי יתן לך תשובה שונה מהאורתודוקס. בכדי להמנע ממעגליות, התשובה תצטרך להסתמך על איזשהו עקרון חוץ-מסורתי-פסיקתי שינמק כיצד גוזרים מאיזשהו חיוב תיאולוגי או מוסרי או פילוסופי עצמאי את החיוב לשמוע למסורת או לפסיקה האמורה.

דא עקא, שאותו עקרון חוץ-מסורתי-פסיקתי גם יתווה לך את גבולות הגיזרה. אם נניח תנסה לגזור מהאמונה בתורה משמים את החיוב לשמוע לפסיקה כלשהי, אותה אמונה גם תאמר לך שיש חיוב עצמאי שלא ללמוד מנביאי שקר או להשמע לנביא שמתיר לעבוד אלילים, עאכ"ו שלא לפוסקים שמתירים זאת, וחזרה קושיה למקומה.

בין כך ובין כך, נפסק הן בבבלי הן בירושלמי שאפילו לסנהדרין היושבת בלשכת הגזית אסור לשמוע כשאתה יודע שהיא טועה (בוודאי שלא 'לפוסק בכיר' כזה או אחר).

בכל אופן, הזלזול שלך במקרא בתור כלי ללימוד רצון ה' תמוה. לא מדובר פה על תיאולוג מאסכולה כזו או אחרת אלא על נביאים שמסרו דברים בשמו ממש.

בס"ד ה' בתשרי ע"ט

לקופנהגן – שלום רב,

מבלי להתייחס להשקפה פלןנית אלמונית –

היום נפוצות בעוה"ר טעויות רבות בעיקרי האמונה, יש אתאיסטים שאינם מאמינים בכלל בקיומו של בורא לעולם, יש שאינם מאמינים בהשגחתו על העולם, יש שאינם מאמינים בתורה מן השמים ויש שאינם מאמינים בתורה שבעל פה, יש שאינם מאמינים בביאת המשיח ויש שאינם מאמינים בעוה"ב ובתחיית המתים.

המציאות כואבת, אבל אין מנוס מלהתמודד איתה. עשיית 'קריעה' או גירושו של אדם מבית הכנסת, לא יהפכו אדם למאמין. אין לנו אא לאחוז במידתו של אהרן שהיה 'אוהב את הבריות', גם הרחוקות מתורה, ובכוח אהבתו היה מקרבן לתורה.

לאחר שאדם מבין שאתה אוהב ומכבד אותו, יש מקום לתקווה שעם הזמן ייאות להקשיב לך, ואז תוכל להסביר להוכיח ולבסס את עיקרי האמונה, בדרכי נועם ובפנים מסבירות, ואז גדל הסיכוי שהסברתך תמצא אוזן קשבת. וסימנך: בנעימותה של קופנהגן, יתקבלו ה-interpretations 🙂

אינני מכיר דרך אחר לטפל בטעויות באמונה,

בברכה, ש"צ לוינגר

שצ"ל,
ודפח"ח. אני אוסיף שלפעמים צריך גם להתעלם. הרב מיכי מלמד אותנו על חומרת העניין אבל באופן מעשי לפעמים צריך גם להתעלם או להעלים עין. לא מכל דבר צריך לעשות ענין. ומי שלא מצליח פשוט שלא יכנס לבתי חב"ד כמו הרב מיכי. הגמרא אומרת שמשיח נקרא בר נפלי. וראיתי שהרב קוק מסביר שהמשיח נבנה מכל המשיחים הנפולים שהיו עד אליו. פעם חשבתי על זה בהקשר של שבתי צבי והחזרה לארץ ישראל. נדמה לי שגם אם הרבי מלובביץ' היה משיח נפול עדין משיח נבנה גם ממנו. הרבי מלובביץ' מגלה משהו מבחינת משיח. אני מקווה שמשיח לא יהפוך אותי לשליח וישלח אותי לדרום מדגסקר. טוב לי איפה שאני. ועדין כשקוראים על הרבי מלובביץ' מבינים מאיפה מגיעה הטעות הזו. היה בו משהו בלתי רגיל. אני לא יודע מאיפה משיח יבוא ויש לי תחושה שהוא לא יבוא ממקום שמצפים לו. אבל כנראה שמשיח יהיה עוד יותר בלתי רגיל ממה שהרבי היה בלתי רגיל.

עולה פה תחושה כאילו עבודה זרה שייכת לאותו מישור דיון של אמונה בהשגחה וכדומה, ולא היא, עבודה זרה זה מושג הלכתי טהור וברור. העובד לאדם או לחפץ או המקבלו עליו באלוה חייב סקילה, כמפורט ברמבם בהלכות עבודה זרה, ובנוסף אין פטור של שוגג בזה לשיטת הרמבם כמו שהוא מבאר במורה נבוכים ח"א פרק לו.

יפה כתבת י.ד. ובדומה לך בארתי לעצמי שאפילו ש"ץ (לא לוינגר!) היה משיח בכך שאכן גאל את היהודים מהאמונה במשיח! במילים רכות יותר, כפי שציינת, הוא היווה זרז לשיבה אל הארץ בידי אלו שפסקו בגינו לחכות לגאולה שמיימית. ובכך,מי יתקע לידנו שבמובן זה לא היה שליח האל? וכפי שכתב רמחל על כתבי העזתי שיש לגונזם כי בתוך קליפתם יש גרעין אמת

בס"ד ה' בתשרי ע"ט

לגיל – שלום רב,

שבתאי צבי ומאמיניו גרמו לשמד המוני של אלפי יהודים, והאידיאולוגיה שפיתחו להצדקת ההשתמדות שזו 'עבירה לשמה', 'ירידה לקליפות כדי להעלות מתוכן ניצוצי קדושה', סללה את הדרך לפריצות המינית של הפרנקיסטים שבסופו של דבר גם הם השתמדו.

העליות הגדולות לארץ במאה ה-18-19 לא נבעו מייאש מגאולה משיחית, אלא מתוך אמונה שעליה לארץ יוצרת 'אתערותא דלתתא' המזרזת את ה'אתערותא לעילא'. היסוד לתפיסה זו מופיע כבר בדברי ריה"ל בסוף ספר הכוזרי שירושלים לא תיבנה עד שישתקקו ישראל אליה בתכלית הכוסף עד שיעלו ויחוננו את עפרה.

התפיסה שההתעוררות האנושית יכולה לזרז את ביאת המשיח, עמדה ביסוד העליות ההמוניות לא"י במאה ה-16, והיא שעמדה גם ביסודן של העליות במאה ה-18-19, כאשר נהרו אל הארץ יהודים מתורכיה איטליה וצפון אפריקה, ממערב אירופה ומזרחה, חסידים, תלמידי הגר"א ותלמידי החת"ס, שהביא למצב שבשנת ת"ר (1840) כבר היו היהודים העדה הגדולה ביותר בירושלים.

עיין בספרו של ד"ר אריה מורגנשטרן, 'משיחיות ומיסטיקה – העליות לא"י במאה ה-18' (ובחומר שציינתי בתגובותיי למאמרו של פרופ' יצחק קראוס,, 'החוזה הראשון', באתר 'מוסף שבת – מקור ראשון).

אף בדרכה של חב"ד הצפיה לביאת המשיח היא גורם המעורר לעשייה נמרצת, בארץ ובעולם כולו, עשיה המביאה להטבה חומרית ורוחנית ליהודים ולאומות העולם, וקירובם לאמונה לתורה ולעבודת השם. המשך דרכם של גדולי ישראל במאה ה-18-19, שדווקא הצפיה למשיח המריצתם להתעוררות רוחנית ומעשית, וההיפך הגמור מהשבתאות ותולדותיה.

בברכה, ש"צ לוינגר

וראה במקור שאליו ציינתי לעיל שם מדבר הרבי על כוחו של משה המצוי בכל אדם מישראל להיות בבחינת 'איש האלקים', המסוגל להביא את הברכה האלקית האינסופית אל העולם המוגבל.

שצ”ל – שלום וברכה,

כמובן – בפרט בזמן זה, יש למשוך את כולם בעבותות של אהבה. אך לאהוב מישהו משמע לחפוץ בטוב עבורו – וכשהטוב עבורו הוא תיקון בעיה קריטית, הימנעות מפעולה הנדרשת לתיקונה אינה באמת מעשה של אהבה אלא רק חנופה המתחפשת לאהבה. לכבד מישהו אין פירושו לתופסו בדברי חלקות פטרנליסטים כתינוק שאינו מסוגל להתמודד עם דעות שונות. להפך – התנהגות כזו מבטאת זלזול מופגן וחוסר כבוד. כמובן פרקטית יש אמת בדבריך – דרכי נועם, פנים מסבירות, נעימותה של קופנהגן באוהלי שם (על משקל הגמרא במגילה ט:) עם או בלי ה-Interpretations : ) אך אדם נורמלי מכבד מי שמכבדו ומכיר שכשאומרים לו את האמת זה הכבוד האמיתי ואז מגיב מתוך כבוד.

גיל,

איך הגעת מהשאיפה להתרחק מדברים שריח ע"ז נושב מהם או ממצוות הוכח תוכיח לביטוי: "לחרחר ריב"? נראה שבעיניך יש בעיה ב"לשלול אמונות של אחרים" אך זו התעלמות מכך שעצם האמירה עצמה היא שלילת אמונה של אחרים לפיה 'טוב לשלול אמונות שגויות של אחרים'.

לעיל הבחנתי בין אמת פואטית ובדיונית, לבין אמת עובדתית. האמירה ששבתי צבי משיח בהקשר הנוכחי מבלבלת בין אמת עובדתית לאמת פואטית. חבדניקים סבורים שרבם משיח במובן העובדתי בתור הגואל האחרון שעליו נאמר "ונחה עליו רוח ה'..והריחו ביראת ה'..ושפט בצדק דלים…וגר זאב עם כבש" וגו'.. כשמבחינים בין המושגים מיד רואים שזו אמונה בעייתית במשיח שקר שכל נביאי ישראל דברו נגדה. אתה אומר על שבתי צבי "מי יתקע לידנו שבמובן זה לא היה שליח האל" כאילו הקב"ה צריך שיבוא איזה רשע המטעה את כל העם כדי להגשים את מטרותיו. אנו יודעים שהוא לא היה שליח האל כי התקדים התורני מראה שהוא אינו כזה. היכן מצינו שמגיע איזה מסית ומדיח או נביא שקר שהתורה מייחסת לו שליחות טובה מאת ה' או שהיא שופטת אותו לכף זכות? אומנם הקב"ה יכול להשתמש ברע כדי שאפילו ממנו יוכל לצאת איזה טוב, אך יש הבדל בין זה לבין דבריך.

a
הבעיה שלא ברור שהחב"דניקים עובדים את הרבי כאלוה. יש הרבה סיפורים והרבה דיבורים אבל אף אחד לא שם את זה על השולחן והגדיר אותו כאלוה באופן רשמי. במצב הזה יש הרבה חשדהו וכבדהו. אין תשובה ברורה מה הולך שם בפועל ולכן אי אפשר לצאת עם מסקנות רשמיות.

שצ"ל,
זה לא מדויק. לפי יהודה ליבס בספרים של רבי מנחם משקולוב, מנהיג העליה של תלמידי הגר"א, ניתן למצוא הרבה רמזים שבתאיים:
https://liebes.huji.ac.il/yehudaliebes/files/heshil.pdf
כנראה גם עליית רבי יהודה החסיד שבנתה את בית הכנסת החורבה היה שבתאית. סדר טו בשבט, שהשפיע רבות על מעמד טו בשבט בתנועה הציונית, נכתב בספר חמדת הימים החשוד כשבתאי (המנהג עצמו קודם לשבתי צבי ומופיע במאמר מרדכי בשם גדולי האשכנזים כנראה האר"י ורבי בצלאל אשכנזי). ניסיון העליה של הבעש"ט עצמו קשורה כנראה להתמודדות עם השבתאות וניסיון של הבעש"ט למצב את עצמו כמשיח אמת מול שבתאי צבי. נכון שהתנועה עצמה נעלמה בסוף המאה השמונה עשרה אבל ההתמודדות איתה והקשר שלה לציונות לא נעלמה כל כך מהר.

גיל,
אני שמח על ההתלהבות אך שבתי צבי היה משיח שקר (וגם הרבי מלובביץ').

מצינו גם מצינו שהרצל הפוער היה משיח אלוהי ישראל לגאול את עמו. כך פשוט בקרב חוגים רציניים מאד

הפוער?

מפורסם הסיפור על רבני המזרחי שבאו לבזל לקונגרס הציוני הראשון לפגוש את הרצל (והוא התייחס לפגישה במלוא הרצינות מצידו). כשהם יצאו שאלו אותם אם הרצל הוא המשיח. אז הם ענו שברוך השם הרצל איננו המשיח שכן אם הוא היה המשיח הם לא יכלו לתמוך בו 🙂

תגוביתכם מגוחכות משורשן ויסודן מפני טעות אחת קריטית – הנכם חושבים שמשנת חב"ד סוברת שרבי ואלוקים זה שני דברים נפרדים הסותרים זא"ז רח"ל, כל מטרתו של הרבי בעולם היא לאחד ולקשר אותנו הפשוטים עם האינסוף – השם יתברך, ואלו הסוברים כי ישנה מעין "מריבה" חלילה בין השם לרבי, בה צריך האדם לבחור במי הוא מאמין – הוא אוויל מוחלט וגמור. אני אינני דוברץ של אף אחד, ולכן לא אעלה את דעותי כאן, החפץ באמת – ימצאה בהכרח, התגובות כאן הוכיחו חד משמעית את הבורות העצומה של המגיבים בכל מה שקשור לחסידות חב"ד, ועל כן אינני רואה צורך להגיב ולתרץ.
המשך חיים טובים מנוצלים ומלאים בעבודת השי"ת ובקירוב מתוך שמחה וטוב לבב!

תגובתך עמוקה בהירה ומנומקת, החפץ בגבינת עיזים יפזז על הר הגלבוע, אני אינני ציפורנו של אף כיסא ולכן במעגל נחוגה סוב סוב סוב. המשך אוכמניות מרופדות בטללי ברכה תדשן אדמה. והוא יגאלנו!

ד,ה –
כדאי שתעלה את תגובתך מחדש כשאלה האם זו עבודה זרה כי לא נראה לי ששמים לב אליה