המשך לשאלה שנשאלה לפני יומיים

א. לא הבנתי. אין שבועה חלה על שבועה. וגם לא על איסור (כי מושבע ועומד מהר סיני). ההבדל בין נדר לשבועה על דבר מצווה במשנה נדרים טז הוא בדיוק השלכה של השאלה ההיא. ההסתכלות היא שההלכה פועלת בתוך מציאות רוחנית (אונטית), ומה שנדר חל על מצווה זה מפני שהמצווה היא על הגברא והנדר על החפצא. אבל בשבועה גם היא איסור על הגברא ולכן לא חלה. ב. כוונתך כשהחבר אסר עליי או אני על עצמי את ההנאה מחפציו? דומני שראיתי אחרונים שנוטים לחשוב שזה איסור גברא כי לדעתם איסור חפצא צריך להיות אוניברסלי. אבל אני לא רואה הכרח לזה. גם איסור נדר של חפץ שלי עליי הוא לא אוניברסלי. אמנם כשאני אוסר חפץ של חברי עליי מתעוררת בעיה אחרת, שכן יוצא שאני מחיל חלויות על חפצא של חברי. זה באמת פחות סביר. לא בגלל האוניברסליות אלא בגלל שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אבל הכלל שאדם לא אוסר דבר שאינו שלו נאמר כשהאיסור הוא גם על האחר (כלאיים) ולא באיסור שהוא רק על עצמו. ייתכן שהנדר הוא סוג של גדר סביב החפץ ולא ממש חלות עליו. וכשאתה אוסר חפץ של חברך על עצמך אתה בעצם בונה גדר בינך לבין החפץ. ראה מאמרי 'מהו אשם'. ג. ראה במאמרי 'מהי חלות'.