הסכמי שתיקה – פשע מוסרי???

וגם כאן הפסד דמי השתיקה לצורך הצלת נפגעות נוספות מגולגל על בישת המזל ולא על כלל הציבור. ולא אומרים שאם חשוב לציבור שפלונית תפרסם אז שיתכבד לשאת בהוצאות הפירסום שלה דהיינו אובדן דמי השתיקה. איך לאמוד אותם זאת כבר שאלה אחרת.

אין שום קשר. אם הציבור חושב זאת לנכון שיפצה אותה. אבל החובה עליה להתלונן. כשאני רואה אדם טובע בנהר עליי להצילו. אחר כך אני יכול אולי לבקש החזר הוצאות מהציבור. כשאני רואה את ראובן רודף אחרי שמעון עליי להרוג את ראובן, ואחר כך לבקש השתתפות בהוצאות הכדור וניקוי הנשק.

כשאדם מקבל כסף במטרה לפעול בניגוד למה שהיה ראוי או אמור לעשות זה נקרא שוחד.
תיכף יקראו לשר שמקבל כסף מקבלן שיסדר לו מכרז "הסכם מכרז"

מוזר מאד. כדי לקדם מטרה ציבורית כללית שאינה נוגעת במיוחד אליה, היא צריכה לשלם (כלומר להימנע מלקבל. זה בדיוק אותו דבר) נניח חמישים אלף ש"ח. את הסכום הזה הציבור היקר לא רואה לנכון לשלם למען המטרה הנ"ל והוא מצפה מאיזה גברת אלמונית לממן תשתיות ציבוריות מכיסה. גם בלי רמזורים יהיו תאונות וכשאין תקציב לא מצפים ממהנדס העיר לשלם מעצמו ואז לנסות את מזלו לבקש החזר הוצאות מהעירייה. מי שהתגלה לו בחלום מתכון לתרופה לקורונה לא יתן אותו בחינם לציבור ולא יפלשו למחשביו כדי לקחת את המידע אלא ישלמו לו שקילין וטבין.
תשובתך היא ששתיקה היא פשע ולא זכות של הנפגעת. אפשרות אחרת היא לראות במידע הזה שווה כסף ומי שישלם יותר יקבל אותו (הפוגע או הציבור).

לא אחזור שוב להבחנה בין מניעת רווח להפסד שאתה שוב ושוב לא מקבל. הבאתי דוגמאות מרודף.

למה לפרסם את המידע בחינם זה לא הפסד? כי לדעתך מידע על פשע הוא לא מידע שיש עליו זכויות. זה העניין ולא ההבדל המפוקפק בין מניעת רווח להפסד. והעניין הזה אינו מובן.

גם ברודף, כמובן כמובנים, אם אין חוק שאוכף על הנרדף לשלם או על הציבור לשלם אז בלתי סביר לצפות מהברנש לשלם פרוטה מכיסו. אם הציבור והנרדף לא מוכנים לשלם למה שדווקא הוא ישלם?! אם כבר אז הוא יציל ואז רשאי לגנוב מהציבור או מהנרדף את הסכום שהשקיע בתוספת פרמיה על הטירחה המיותרת שהסבו לו לגנוב.

איסור תורה מפורש: וְהוֹצֵאתֶם אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶל-שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת-הַנַּעֲרָ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-צָעֲקָה בָעִיר

זו לא שאלה של פרסום המידע. לא בכך מדובר. אני מדבר על תלונה במשטרה מדין הצלת נרדפים עתידיים.

מה ההבדל. תלונה זה פירסום במובן שזה מאפס את שווי המידע. מדין הצלת נרדפים עתידיים יתכבד כל הציבור לשלם, מה היא קשורה לזה השד יודע. על מידע רגיל אם הוא מציל אחרים אז משלמים עליו ולא לוקחים אותו בחינם. לא מבין את הדעה שלך אלא אם הנקודה היא שמידע על פשע הוא משום מה איזה מין מידע מיוחד כזה שאסור לסחור בו.

יש לי מידע על פשע: ראובן עומד לרצוח מישהו (לא ידוע מי). ראובן משלם לי מיליון שח ואני שותק. יש לדון בכמה מישורים:
1. האם הייתי בסדר? ברור שלא. בוודאי לשיטתך שאי מניעת רצח היא כרצח.
2. האם אני יכול להודיע למשטרה שיש לי מידע על רצח ואני דורש מיליון שח כדי לגלות? אולי כן. לשיטתי לא, כי זו מניעת רווח ולא הפסד. אבל בוא נניח כשיטתך שכן.
3. בהנחה שהמשטרה מסרבת לשלם, האם מותר לי לקחת את מיליון השח מהרוצח ולשתוק? ברור שלא. בזה אני גורם לרצח.
נותרנו רק עם השאלה האם לדרוש מהמשטרה/הציבור את הכסף. אבל בכל אופן חובה לגלות את המידע. אלא שכמובן בדיוק בגלל זה המידע לא שווה כלום וגם אין לך קלף שיאלץ את הציבור לשלם.

אגב, יש גם אופציה לקחת את הכסף מהרוצח ואז לגלות את המידע (אולי הוא יכול לתבוע אותך). כמו מי שלווה בריבית קצוצה, שילם, ואז תובע את המלווה שיחזיר לו את הריבית. הוא קיבל את ההלוואה רק על דעת שייתן ריבית והסכים.

אם ידוע מי עומד להירצח יש אולי מקום לדרוש ממנו תשלום. לדעתי לא (לא את כל המיליון אלא אולי כשומר קישואים).

ועוד לא הזכרנו את דינא דמלכותא שמחייב למנוע פשע.

העמדה שלי היא שאם יש צורך בדבר אז הציבור חייב לשלם. אם הציבור לא משלם כלומר עבורו הכסף עדיף מהרצח אז הציבור רוצח (החלטה שהוא רשאי לקבל, ומקבל בכל יום, משיקולים שונים) והאדם ששתק יש לו שיבא מכשורא מחובת הציבור ותו לא. בדיוק כמו שאני לא תורם את כל חסכונותיי לסל הבריאות בארץ ובעולם (זה פשע מוסרי חמור כמובן, אבל קשה).

אבל שוב אשאל כי תשובה לנקודה מסוימת לא קלטתי. אני מבין שטענתך היא שאסור לעשות עסקים עם פושעים. בסדר אקבל שסחורה אסור לעשות. אבל למה אסור לנפגעת להתמקח עם המדינה על תשלום תמורת המידע שבידה (החשוב מאד שיציל נפגעות עתידיות וכו'). לא פחות גרוע מהסכמי עד מדינה. בעוד שברור שמי שמצא במרתף ביתו מידע על חיסון לקורונה לא יידרש לתרום את זה לציבור ואם לא ישלמו לו ישב וישתוק כל זמן שחושב שאולי ישלמו לו. אם כן שיטתך אינה שבמקום שיש חשיבות ציבורית גדולה כי כמה יחידים עלולים להינזק אז היחיד צריך להימנע מכל רווח ולפרסם כל מידע שבידו ובחינם, אלא זה משהו מיוחד במידע על פשע. אבל אני לא רואה בדבריך אישור לנקודה הזאת. במקום שיכול לגבות מהציבור את העלות (המלאה ולא שמירת קישואים) ברור שחייב לפרסם ולגבות.

או שאתה אומר שיש כאן משחק שפן והמדינה מצהירה ומחוקקת שהיא לא תשלם וממילא הנפגעת תיכנע ותפרסם בחינם כי אין לה כבר מה להרוויח. נו, במצב של בד פיית' נבזי כזה קל להבין למה נפגעות מחליטות להתעלם מהנבזיים הקמצנים וכן לחתום על הסכם שתיקה.

הרב, עדיין לא הסברת למה במקרה של גילוי תרופה אנחנו כן נשלם לו כסף תמורת המידע?
מה זה משנה אם מציל מרצח ע"י אדם או ממוות ע"י מחלה?
(אולי זה רק מכח הדינא דמלכותא אבל אם ככה למה לא קובעים חוק שמי שמגלה את התרופה חייב לגלות לציבור)

יש כאן שאלה נוספת, והיא עד כמה אדם צריך להקריב את עצמו למען אחרים. תלונה על עבירת מין עלולה לגרור סאגה ארוכה ומאוד לא נעימה למתלוננים. מי שעושה את זה כדי למנוע פשעים עתידיים בוודאי עושה מצווה, אבל האם הוא חייב?

טירגיץ (ואיתן),
כמו שהציבור יכול להחליט לשלם או לא לשלם, הוא יכול להחליט להשית את התשלום (כלומר את מניעת הרווח) על המתלונן. אנחנו חוזרים על עצמנו.
באשר לשאלה לגבי ההבדל ממידע על תרופה, אענה בשני מישורים:
1. מי אמר שאין חובה מוסרית לגלות את המידע על התרופה?
2. לגבי קניין רוחני על מידע יש שני כיוונים עקרוניים לבארו: א. הביאור המשפטי המקובל הוא שיש אינטרס ציבורי לתת לאדם בעלות על המידע כדי לעודד אנשים ליצור פטנטים ומידע מועיל לטובת כולנו. אם לא יקבלו תמורה הם לא ייצרו מאומה. ב. הביאור שאני הצעתי במאמרי על קנין רוחני בתחומין, שלפיו יש בעלות על מידע שהמצאת כמו שיש קניין על חפצים שלך.
לפי א, ההנחה היסודית היא שאין בעלות על מידע, אלא במקום שיש אינטרס לציבור לתת לך בעלות. במידע רפואי יש אינטרס כי רוצים לעודד המצאות ומחקר, אבל במידע על עבריינות אין אינטרס כזה. מידע כזה מגיע אליך או לא מגיע באקראי, אתה לא חוקר וממציא אותו. לכן שם נותר הכלל שאין בעלות על מידע.
ולפי ב, אכן יש בעלות על מידע, אבל זה רק במידע שיצרת אותו במחקר או חשיבה. לא מידע שנקלע לידיך באקראי. כאן ניתן אפילו לומר שהמידע הזה הוא אבידה של הציבור/הקרבנות שמצאת ועליך להשיבו. זה כעין ההבדל בין שקר לגניבת דעת כפי שהסברתי באותו מאמר. גניבת דעת היא העלמת מידע שמגיעה לך בעלות עליו (כגול מידע על סחורה שקנית). אחרת זה סתם שקר. מידע על רצח עתידי אינו מגיע לך ואינו בבעלותך. זו אבידה שהגיעה אליך באקראי, וכנ"ל. מידע רפואי תוצאת מחקר ומאמץ הוא בבעלותך.

אבי,
נדמה לי שבמידה שכרוך בזה סבל משמעותי הוא לא חייב. אדם לא חייב לסבול כדי להציל מישהו אחר. אבל זה תלוי ביחס בין מידות הסבל. ברור שיש עניין מוסרי להציל, אבל זה נותר לשיקול דעתך.

ואם לא מדובר במידע אלא בחפץ שמאפשר לגלות מי הוא הפוגע (בעל החפץ לא יודע מי הוא) אז אין חובה למסור אותו?

נראה לי שרק תמורת פיצוי בשוויו.

שוויו כלומר אם מתעלמים משווי המידע שגנוז בתוכו?

אכן. יפה דקת.

עוד פרט קטנטן (והמשתרג ממנו) במחילה על הטרחנות. מה אם בחפץ אין מידע אבל הוא מאפשר להגיע למידע. מצאתי ברחוב קורא טביעות אצבע מתוחכם ורק באמצעותו אפשר לקרוא את טביעת האצבע של הפוגע ולזהות אותו. האם גם כאן "אסור" להתמקח עם המדינה על סכום גבוה (הסכום שגילוי הפוגע שווה לציבור. חסם תחתון הוא אומדן לעלות השיטור).

אם החפץ הוא שלך אז אתה יכול למסור אותו בעלות שוויו. לגבי מיקוח על המידע – איני יודע, אבל עקרונית חלים כאן דיני אונאה.