העלאת תושב"ע על הכתב

לרב מיכאל, שלום רב,
שוב רב תודות על שיעוריך ברעננה.
יש לי שאלה/מחשבה שלא הספקתי לשאול אותך הבוקר, בעקבות לימוד שעשיתי בשבועות, קשור ולא קשור לנושא הסדרה הנוכחית "דרבנן".
הנושא הכללי הוא מעמד של תורה שבע"פ, אחרי שנכתבה.  
חז"ל אומרים: דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב.
המהר"ל מסביר את ההגיון: דע כי אין ראוי שתהיה התורה שבעל פה בכתיבה מפני שהתורה שבעל פה הם פרטי המצוה ופרושיה, ודבר זה אין קץ וסוף, כי הפרטים אין להם קץ, ולא היה דבר שלם אם היה כותב מקצת בלבד, לכך אין לכתוב כלל התורה שבעל פה חסירה, כי הכתיבה מורה על התמימות שיהיה כאן הכל ביחד, והרי בתורה שבעל פה אי אפשר כמו שאמרנו, אבל על פה הרי כי ענין הפה כך הוא שאין הכל ביחד, כי כאשר מדבר דבור ואחר כך השני כבר הלך לו דבור הראשון, ולא שייך בדבור תמימות, ולפיכך תורה שבעל פה אין לכתוב כלל. והפך זה גם כן שהתורה שבכתב היא שלימה ותמימה…( תפארת ישראל, נדמה לי פרק סח*, הרמב"ם אומר דברים דומים במו"נ חלק א פרק עא)
בצורה ציורית הגר"א אומר: כו לחמו בלחמי – הוא תורה שבכתב, שהוא לחם כנזכר לעיל, כמו שהלחם הוא מתוקן כל צרכו ואין חסר אלא לאכול, כך התורה כבר מתוקנת כל צרכה. ושתו ביין מסכתי – הוא תורה שבעל פה מפני המעורב הכל כמו שפרשתי למעלה…
 
כידוע, לימים רבי ערך את התורה שבע"פ מדין "עת לעשות לה', הפרו תורתך". מקובל לחשוב (אולי) שזו היתה "סטייה קטנה וטכנית" במהלך ההיסטוריה, שרבי החליט לשים את הדברים בכתב. אבל לפי חזל ומהרל לעיל, תורה שבע"פ היום נמצאת ב"מצב הצבירה" שהיא לא אמורה להיות בה, שהוא לא נכון.  לפי משל הגר"א, הפכנו יין ללחם, הפכנו משהו שאמור להיות נושם, חי ומתפתח, למשהו מקובע ודומם. עצם הביטוי "עת לעשות לה'" הוא ביטוי חריף מאוד! במילים אחרות, רבי עשה מה שעשה כהוראת שעה, אבל במקום להחזיר את המצב לקדמותו, לתבנית המקורית של תושב"ע, המשכנו את המצב הבדיעבדי במהלך הדורות.
עובדה היא שכמות ה"חידושים" עד חתימת המשנה/תלמוד ומאז החתימה היא בסידרי גודל שונה לגמרי. (גם לזה התייחסת במסגרת אחרת)
האם זה צירוף מקרים הסטורי או תוצאה ישירה של כתיבת תושב"ע?
דעתך? ראית התייחסות לנושא?
 
*אגב, מהר"ל שם גם אומר משהו שמזכיר את מה שאמרת היום בשיעור, אם כי לא אותו דבר (הוא לא מבדיל בין מחשבה-הכרה אלא שכלי אלוקי-אנושי):
ועוד יש לך לדעת כי ראוי שתהיה התורה שהיא כתובה דוקא בכתב ולא בעל פה, והתורה שבעל פה דוקא בעל פה ולא בכתב, כי המצוה בעצמה כמו מצות שבת שלא לעשות מלאכה ביום השבת, כי ששת ימים עשה ה' וגו', ועיקר המצוה היא השביתה כי ישבות האדם ביום השביעי, דבר זה מצוה אלקית מורה על ענין שכלי בודאי, אבל פירוש המצוה ופרטי המצוה איך יעשה המקבל המצוה אין זה מורה על ציור שכלי כמו עצם המצוה שהוא מורה על ציור שכלי מה שבא עליו עצם המצוה. אבל התורה שבעל פה שהיא איך יעשה עצם המצוה אין זה ציור שכלי אלקי כמו עצם המצוה. וכן שלא לאכול חמץ ויאכל מצה בודאי דבר שהוא עצם המצוה הוא מורה על ציור אלקי שכלי, אבל פרטי המצוה איך יעשה המצוה המקבל הוא האדם, ואיך יהיה נזהר מן החמץ דבר זה אין מורה בעצמו על ציור שכלי אלקי כמו עצם המצוה. משל זה כי הבית השגת מהותו וציור שלו הוא שיעשה דבר שיהיה סוכך ומגין עליו עד שידור תחתיו, וזהו ציור מה שראוי לדירה. אבל שיהיה גבוה עשרה טפחים ויהיה לו פתח גבוה עשרה טפחים שראוי שיכנס האדם לשם ויזקוף עצמו לשם, דבר זה הוא בפני עצמו ואין זה רק המקבל לא מצד עצם הציור מן הבית…