הפשט הפשוט לעומת הפשט החזל"י

תודה כבוד הרב.
תמיד מביאים בעניין התושב"ע שצריך סמכות כדי לדעת מה הפירוש של התורה.
א. אבל למה שלא נאמר שהתורה התכוונה שכל אחד יעשה כפי הבנתו? למה חייב להיות פירוש אחיד?
ב. בימינו יש המון חילוקי דעות והעולם לא נופל.
ג. בימינו הרי אין סמכות, אז למה זה מופקע לומר שגם בזמן המקרא אין סמכות לבית הדין?
אם הקב"ה לא דאג לסמכות אלפיים שנה, איזו סברא חזקה גורמת לנו לחשוב שבזמנים קדומים חייבת היתה להיות סמכות מסברא?
תודה!!

כמה הערות.
גם מסברא חייבת להיות סמכות אחרת אין שום משמעות לתורה. כל אחד יכול לעשות מה שירצה. מעבר לזה יש בתורה עצמה מקורות לסמכות, "לא תסור" ודין זקן ממרה וכדומה. ובוודאי שמסורת חז"ל מעבירה זאת אלינו, או מסברא או מהלמ"מ.
מה שבימינו העולם לא נופל הוא רק מפני שכבר יש סמכויות מהעבר שהתקבלו כסמכויות (סנהדראות והתלמודים, וקצת גם הראשונים). זה מה שנותן מסגרת שמחזיקה מעמד. בלי זה, גם הנוצרים מציעים פרשנות לתורה שבכתב, ובעצם כל משנה בעולם יכולה להיחשב יהדות.
ואפילו בימינו באמת יש בעייה ללא סמכות (ואני כותב זאת על אף אופיי ומשנתי האנרכיסטית).

ממש תודה לך!
יש אנשים שטוענים שאין צורך גדול בפרשנות, כי כל הדקדוקים הם המצאה של חז"ל.
בזמן התורה כל המצוות נעשו בספונטניות ובגמישות בלי צורך לברר איך נוהגים בספיקות, או כמה מצה וחמץ צריך לאכול. ובאיזו שנייה בדיוק נכנסת שבת.
האם לדעתך ההלכות הבסיסיות (לא כל הפרטים) הן אכן הכרחיות? אם כן כיצד הן התעוררו רק בדורות אחרונים, יוצא שלדורות הראשונים לא היה אכפת.

אני לגמרי מסכים להנחה העובדתית של ה"יש טוענים" האלה, ולא מסכים למסקנתם.
ברור שרוב ההלכות שבידינו נוצרו לאורך הדורות. ומה שכתבו חז"ל שכולם מסיני זו אמירה נורמטיבית ולא היסטורית. מה עוד שכללים ופרטים שעליהם נחלקו ר"ע ורי"ש (האם בסיני או באוהל מועד) מדובר רק על ההלכות שכתובות בתורה ולא על תושבע"פ. אבל מימרות כמו "מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" וכו' אלו עוסקות ביחס הראוי להלכות (שהן מחייבות כאילו ניתנו מסיני) ולא באמת העובדתית (שהן ניתנו בסיני).
הן לא מחייבות בגלל שהן בטוח נכונות והכרחיות אלא בגלל סמכות פורמלית. סמכות כזאת יש לסנהדרין לדורותיה ולתלמודים.
באשר לשיעורים, ללא ספק הם עברו מאופי של אומדנא (אגודל, אמה, כזית, כביצה, ככותבת) לשיעור מדויק של משקל ונפח. זו תוצאה של שינוי בחשיבה שלנו שנעשתה יותר לוגית ומדעית ורוצה שיעורים קצובים וברורים. אבל אין בזה פסול עקרוני, שהרי כל דור ודרך חשיבתו. כאלה אנחנו.

ברור שרוב ההלכות נוצרו לאורך הדורות, השאלה שלי היא האם יש שכבה עבה של הלכות שהן כאלה שהיו חייבות להיווצר, ולא המתודה הדקדקנית של חז"ל שהיא שגרמה להן להיווצר?
למשל, סביר שההלכה של ספק דאורייתא לחומרא לא ניתנה בסיני, ולמרות זאת היא נראית הלכה שהיתה חייבת להיקבע מתישהו, הרי מה יעשו הלכה למעשה במקרה של ספק?

לא הבנתי את השאלה. ברור שצריך לקבוע מה עושים בדיני ספיקות, כמו גם מה השיעור של איסור אכילה וכדומה. מה השאלה?

אסביר יותר.
אנשים דתיים מוכיחים את הצורך בתושב"ע על ידי כך שרק היא יכולה לענות על השאלות: "מה הגודל והגובה המדוייק של הסוכה?", "כמה שיעור של אוכל צריך לאכול כדי להתחייב בברכת המזון? אפילו גרגר?", "מה הרגע המדוייק בו מחמיץ הבצק?".
מכאן שצריך תושב"ע שתגלה מה רצון האלוקים, כי בתורה הוא לא כתב.
כל אלה לדעתי הן שטויות אנכרוניסטיות (סליחה על הזלזול), מדובר בהחלת המתודה החזלית הדקדקנית על התורה. לתורה המקורית כל השאלות הללו לא מטרידות. המצוות נעשות בצורה גמישה יחסית. ברור לכל בר דעת שהם לא ספרו ח"י רגעים להחמצה, אלא הכל היה באומדנא.
השאלה שלי אליך היא האם אתה מסכים שיש סוג אחר של ספקות שהן כן אמיתיות, ולא נובעות מהשקפה דקדקנית חדשנית, אשר הן מוכיחות את הצורך בתושב"ע (או לפחות בסמכות שתכריע בעיניינים אלו), כמו למשל: מה נעשה בספיקות? וכדומה.

כעת הבנתי. דומני שזה טיעון של הכוזרי. בחלק ניכר מהמקרים באמת הטיעון הזה חלש. הדיוק והפרטים הם תולדה של חשיבה מודרנית יותר. יש רמה מסוימת של פרשנות הכרחית, ולו פירושי מילים. גם פירושי מילים זה סוג של תושבע"פ. בנוסף, גם אם נבין שטוטפות זה תפילין, סביר להניח שדרוש פירוט כלשהו לגבי מה זה. אם כי פירוטים כאלה לפעמים נוצרים על ידי חכמים גם בדיני תורה (מה שקרוי במפרשים: מסרן הכתוב לחכמים).
ככלל, תושבע"פ היא מסורת וקיומה תלוי באמון שלנו במסורת. טיעונים אפריוריים שמוכיחים את קיומה הם חלשים למדיי. יתר על כן, חלק ממה שקרוי "מסורת" לא בא מסיני אלא נוצר על ידי חכמים לאורך הדורות. סמכותם מבוססת על לא תסור (לפחות לרמב"ם), ולכן המחויבות לזה לא תלויה באותנטיות (כלומר בזה שהדברים באמת באו מסיני).

תודה הרב, אז זו בדיוק השאלה שלי, האם אתה מסכים שבניגוד לדוגמאות של אורך הסוכה וכדומה, ישנן דוגמאות שברור שצריך בהן הכרעה, גם אם הקב"ה לא אמר מה ההלכה במקרה זה? אני מדבר בעיקר על המקרים שהתשובה עליהם היא כן / לא, ספק דאורייתא מותר או אסור? זה לא קשור לדקדקנות.
גם אם הקב"ה לא אמר האם ספק דאורייתא לחומרא מותר או אסור עדיין צריך הכרעה בעניין, שתנסה לקלוע לדעתו או לייצר ממש את ההלכה בעניין (דרשות יוצרות), ולא ניתן להשאיר זאת פתוח.
מכאן אני רוצה להוכיח שישנן שתי אופציות: 1. אלוקים אמר למשה בעל פה את ההלכה בעניין ספק דאורייתא. 2. אלוקים לא אמר, אך מסר סמכות לחכמים להכריע בעניין.
בכל אופן המשבצת לא יכולה להישאר ריקה, לעומת השאלה המקבילה על אורך הסוכה.

גם בזה איני בטוח. ייתכן בהחלט שלא ניתנו דיני ספיקות, אבל נכון שאם הם לא ניתנו סביר שניתנת סמכות לחכמים לקבוע. אבל היא לא ניתנה בפירוש אלא מכללא, ולכן אין כאן טיעון של ממש. מי שזה סביר בעיניו – יקבל, ומי שלא – לא.

לא הבנתי למה הטיעון חלש.
אני רוצה להוכיח שמסברא צריך סמכות, (אני רק מחדד את הסברא על ידי דוגמאות), ולא שאלוקים מסר סמכות לחכמים בפירוש (או אפילו מכללא)

הטיעון הוא חלש כי אפשר להסתדר בלי סמכות אם נותנים לכל אחד לעשות כפי הבנתו. לכן לדעתי המסורת שאומרת שיש סמכות ויש ת ושבע"פ היא הבסיס ולא טיעונים אפריוריים שמוכיחים שחייבת להיות סמכות.

אם לא צריך אחידות, אז גם לגבי פרשנות של דיני התורה עצמם ניתן לומר שכל אחד יעשה כהבנתו. מה זה שונה מספיקא דאורייתא שניתן להשאיר לכל אחד לעצמו?
הרי אתה עצמך כתבת למעלה: "ברור שצריך לקבוע מה עושים בדיני ספיקות".
כעת ראיתי שאתה עצמך מסכים איתי (ציטוט מאחד השו"תים דפה) :
"המקור הוא משולש: מהתורה, מהמסורת ומסברא…
מסברא ברור שצריכה להיות סמכות מרכזית כמו בכל מערכת משפטית. לא סביר להשאיר ספר חוקים בלי פרשן מוסמך. מעבר לזה, כמו שקיבלנו על עצמנו את התורה שניתנה בסיני קיבלנו על עצמנו את סמכות חכמים אפילו אם אין לה מקור.
אגב, בכל מערכת משפטית יש אותה תופעה שהמוסד העליון מגדיר לעצמו את הסמכויות. כך ביהמ”ש העליון בישראל מגדיר לעצמו סמכויות במה הוא מתערב ומה לא. זה תמיד כך, והסברא נותנת שכך צריך להיות (אם כי כמובן יכול להיות ויכוח על ההיקף של הסמכות)."

אכן יש סברא כזאת אבל כפי שכתבתי כשלעצמה היא חלשה ולא מספיקה.

טוב, אני אוחז לשון אחרון (שהסברא חלשה) למרות שהיא לגמרי סותרת חזיתית את לשונך האחרת: "מסברא *ברור* שצריכה להיות סמכות".