הקב"ה כבורא תמידי

הוא כתב שהוא מתכוון לדברי הרמב"ם במשנה תורה, שלו יצויר שאלוקים יפסיק להתקיים, אז גם העולם יפסיק להתקיים, אבל לא להפך.
כמו יחס של נר ואור, ייתכן שהנר לא יתן אור, אבל אם הנר יתכלה, בוודאי לא יהיה אור.

תודה על התשובה אבל השאלה שלי הייתה כלפי החלק הפילוסופי לא כלפי ההתערבות של ה' בעולם…. אלא מדוע הרמב"ם כותב שאם אלוקים יפסיק להתקיים העולם גם יפסיק? הרי העולם הוא לא הוא.

משה,
אין אנו פננתאיסטים….
המציאות בין העולם לבוראו היא מנותק לחלוטין (אומנם הוא מתערב בו אך זה לא הוא, ולא כמו הנר והאור).
ועל כן מדוע הרמב"ם אחז כך?

אגב, יש אור בלי נר )מהשמש(. היחס הוא בין האור לאש וגם שם זה סימטרי )אין אש בלי אור(. יחס בין סיבה למסובב הוא הפוך: הסיבה תנאי מספיק )ולא בהכרח הכרחי( למסובב

דודי, מה הבעיה? לא מדובר על זהות אלא על התנייה. הקב"ה הוא תנאי לקיום העולם אבל לא זהה עמו ולא מכיל אותו.

אין בעיה, תמיד ניתן להוסיף התנאות.
השאלה שלי האם ההתנאה הזאת היא בעלת ביסוס? באמת היא הכרחית.
ז"א שברגע שיפסיק להתקיים הקב"ה גם העולם יפסיק באותו רגע להתקיים. ומתרחש בריאה מתמדת/קשר מתמיד אעכ"פ?

למשל ניתן להוסיף עוד תנאים כמו:
התורה היא תנאי לעולם ללולי התורה העולם יחדל מלהתקיים.
מיכי הוא תנאי לדת במידה ומיכי יפסיק להתקיים יחדלו הדתיים. 🙂

או שמא באמת יש לו ביסוס פילוסופי.

מכיון שהוא הכרח המציאות, אז דיבור על מצב היפותטי שהוא חדל להתקיים נראה לי חסר מובן. זה לא בא לתאר מצב שהוא חדל והעולם נעלם אלא את המצב של ההתנייה.
מה הטיעון לתפיסת ההתנייה הזאת? איני יודע. אולי לשון הפסוק "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". וכן "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" ועוד פסוקים.